ברבור שחור: מייקל ג'ירה מ-Swans אופטימי לקראת הסוף. ריאיון

הברבורים שמתקדמים לעברנו אינם צחורים. מי האגם שעליהם הם שטים סמיכים, עכורים, והאדוות שהם מותירים מאחוריהם הולכות ונעלמות. קצת כמו זיכרונותיו של מייקל ג'ירה מימיה הראשונים של Swans – הלהקה שהקים אי אז בתחילת שנות ה־80. "אני בקושי זוכר את תחילת הדרך", אומר מנהיג הלהקה בן ה־61, שהתעלל במוח שלו עם שלל חומרים במשך שנים, בריאיון עמו לקראת הופעתה של סוואנז ב־7 ביולי ברדינג 3. עבור מי שמכיר את הברבורים רק מאז הקאמבק המפואר שהחל לפני חמש שנים, אציין כי עוד שהיו גוזלים הם ניחנו בסאונד דחוס ואלים שהפך אותם לאגדה. לפחות בקרב חובבי מוזיקה מחתרתית קשה, אוהבי נויז והתקפות קוליות של חורבן מזכך.

קשה להאמין שג'ירה – טיפוס שעושה רושם מפחיד עד לרגע שבו תופסים אותו לשיחה ומגלים אדם נעים ואפילו משעשע – הוא אותו האיש שבסיקסטיז היה נער היפי שמצא את עצמו מסתובב בין קיבוצים בישראל בעקבות רואד־טריפ אירופי שהסתבך. אבל כן, זהו אכן אותו ההומלס בעל השיער הארוך והשכטה בצד הפה שעבד במכרות הנחושת בתמנע. וכשהוא מדבר על התעלות, מבליח שמץ של דמיון בין אותו נער אמריקאי לבין האיש שבצד האחר של הקו.

"ההרגשה כעת חיובית עד אין קץ משהייתה בעבר". כך הוא מתאר את ההבדל בין הגלגול הנוכחי של סוואנז לגלגול הקודם, שהחל ב־1982 והסתיים ב־1997. "היום אנחנו מעוניינים בחוויה מרוממת", הוא מוסיף, "בניגוד לעבר – אז המטרה העיקרית הייתה להשמיד". ג'ירה מסייג את השימוש במילה ואומר שהשמדה אינה בהכרח דבר שלילי. "השמדה או החרבה היא לדוגמה עיקרון בסיסי בבודהיזם (השמדת העצמי, האני, האגו – אז"א)".

ואכן, בגלגולה הנוכחי סוואנז היא כבר לא להקה שכל מטרתה היא "להשמיד", אלא מעין שילוב בין כל מה שעשתה בעברה לבין הסגנון הקשוח פחות של Angels of Light – הלהקה שבמסגרתה פעל ג'ירה בין שני הגלגולים של הברבורים. אך אל תטעו. לא מדובר בגרסה מרוככת של סוואנז. הו, לא. ההופעה שלהם ב־2010 בישראל הייתה ההופעה הכי רועשת שהייתי בה בחיי, אף שליוותה את האלבום "My Father will Guide Me Up a Rope to the Sky" שעוד היה עדין יחסית לשני אלה שיצאו אחריו.

ב־2012 ראה אור האלבום "The Seer" שהפך את סוואנז מלהקה שברוב שנותיה פעלה אך ורק בשוליים הקיצוניים של עולם המוזיקה ליקירת המבקרים, וחשף אותה לקהל רחב מאי פעם.

"האלבום מערב בתוכו גישות שונות לסאונד שבאו לידי ביטוי באלבומים קודמים, החל בשכבות סאונד דרך מעין מצבים של רוק קורס ומתרסק בהקלטות שטח ואפילו שירים עדינים. זה אלבום שבעצם מאגד בתוכו את כל האופנים שבהם ייצרנו סאונד מאז שנות ה־80". לעומתו, האלבום האחרון של סוואנז, "To Be Kind" שיצא בשנה שעברה, הוא יותר שיקוף של חוויית הלייב של סוואנז, "למעט כמה שירים יותר אולפניים", הוא מוסיף.

אגב גוספל, בשיר "Lunacy" שפותח את "The Seer" אירחתם את להקת Low שמונהגת על ידי זוג מורמוני. מה גרם לך לבחור דווקא בהם לשיתוף הפעולה?

"אתה מתכוון למה לא בחרתי במיילי סיירוס?".

למשל.

"כי הם שרים יחד כל כך יפה שזה כואב, והם באמת מעין גוספל ערבות. יש בהם משהו מאוד רוחני ותמיד חשבתי שהם פשוט נהדרים, בייחוד בלייב. הם מאופקים ובו זמנית כל כך עוצמתיים ומלאי רגש. הייתי ממש נרגש לשמוע שהם מסכימים להשתתף במוזיקת הקופים הניאנדרטליים שאנחנו עושים בהשוואה אליהם. כשכתבתי את השיר מיד חשבתי עליהם שרים אותו, לא יודע למה. הקולות שלהם היו צריכים להיות שם".

אני מניח שאתה מודע לכך שההופעה שלכם היא חוויה מתישה מנטלית.

"גם סקס".

בדיוק, והיא גם מתגמלת כמוהו. ואני בטוח שבתור פרפורמר – החוויה מתישה מנטלית עבורך עוד יותר משהיא לקהל.

"בהחלט".

יש לך איזו רוטינה או הרגל כלשהם כדי להתכונן להופעה?

"אני מעשן סיגריה".

לא מחוייבים למעריצים

סוואנז לא מנגנים בהופעות חומר ישן. כל החומרים שהם מבצעים בהופעות חדשים לגמרי. הסט מורכב מקטעים שטרם הוקלטו, והיתר לקוחים מתוך האלבום האחרון. "אנחנו לא רוצים לשעמם את עצמנו", מסביר ג'ירה, "אנחנו חייבים לשמור על חוויית הופעה רעננה ובלתי צפויה".

בימים אלה עובדת הלהקה על אלבום שימשיך מהנקודה שבה הפסיק "To Be Kind" (שכמו קודמו, "The Seer", נחשב בעיני אוהדיהם ליצירת מופת). "אני לא יודע מה יהיה אחריו", אומר ג'ירה, "אבל אני חושב שזה יהיה אלבום טוב, כי אנחנו מנגנים את החומרים החדשים שירכיבו אותו כבר למעלה משנה והם השתנו מאוד, באופן כזה שלא יכולנו לנחש מראש. כשהקטעים רק נכתבו הם היו אחרים לגמרי, ותוך כדי הופעות התפתחו למקום מאוד לא צפוי".

כל האלבומים שהוצאת מאז האיחוד מומנו על ידי המעריצים. ללא עזרת מימון ההמונים כנראה סוואנז לא הייתה חוזרת מן המתים.

"נכון. אמנם הרבה אנשים עדיין קונים את האלבומים שלנו וזה אחלה, אבל כמובן שזה לא מכניס מספיק כדי לעבוד באולפן מצויד. והצלילים והחוויה שאני מנסה להשיג דורשים אולפן יקר ולא סלון עם לפטופ".

אתה מרגיש מחויב ברמה מסוימת למעריצים בשל אותה עזרה כספית?

"המחויבות שאני מרגיש היא להליכה אחרי הדמיון שלי, ללא פשרות ולעשיית המיטב שביכולתי בדרך שאני רואה לנכון לעשותה. אבל לא, אני לא מרגיש מחויב להקליט את מה שהקהל שלי מצפה לשמוע".

איך בחרת את שם אלבום הקאמבק של סוואנז – "My Father will Guide Me Up a Rope to the Sky"?

"אלה מילים שלקוחות מתוך הגרסה המקורית של השיר 'Oxygen' ואני מניח שהוא קשור באיזשהו חיפוש אחר התעלות".

זה לא ימשך לנצח

נשמע שהתעלות היא אספקט מרכזי מאוד במוזיקה של סוואנז. ג'ירה עצמו אמר בעבר שהוא לא כותב שירים במטרה לתאר רעיון, אלא שמילים פשוט מופיעות מעצמן באופן שמזכיר במקצת תפילת זן. "אני אסיר תודה על כך שסדרות של מילים מופיעות מעצמן בימים אלה, כי זה קשה להתאים מילים למוזיקה שנשמעת כמו מפלי סאונד שמסלימים עוד ועוד את התנהגותם. הרי מילים שמתארות חוויות יומיומיות או רגשות ספציפיים יכולות רק להקטין את המוזיקה. לכן אני חייב למצוא מילים שנשמעות אינטגרליות לצלילים. כלומר, מילים שיוצרות איזשהו אופק לא נודע בזכות עצמן.

"לדוגמה, אם יש מוטיב רפטטיבי של אקורדים שהולכים ומתגברים, אבל על גביהם אתה שר על האהובה שלך שעזבה אותך – זה חייב לצאת קומי, אין בזה שום היגיון. כמו בגוספל, המילים חייבות להיות חזקות מבלי להקטין את המוזיקה, מבלי לפגוע בחוויה הקולית".

עושה רושם שאתה נמשך מאוד לבודהיזם.

"לחלוטין, אבל למען האמת אני לא מדבר על עניינים אישיים בראיונות".

חבל, זה די משמיד את השאלה הבאה. אשאל בכל זאת: אתה מנסה להגיע להתרוממות נפש אך ורק באמצעות מוזיקה, או שיש פרקטיקות רוחניות אחרות בחייך?

"ובכן, יש, אבל המטרה העיקרית האחרת שלי בחיים היא לכתוב, לכתוב אפקטיבי, לכתוב סיפורים. וזה מה שאני מתכוון לעשות עם סופה של להקת סוואנז בעתיד הלא כל כך רחוק".

אתה לא רואה עתיד לסוואנז?!

"במידה מסוימת, כן, אבל אני לא אוכל להמשיך לעשות את זה לעד. אני לא יודע עוד כמה זמן אמשיך. אפסיק כשארגיש שאין לי את היכולת לקחת את זה הלאה למקומות חדשים. אני לא מתכוון להמשיך לעשות את אותו הדבר".