מתחת לכל ביקורת: הגיע הזמן להפסיק עם השוביניזם בהיפ הופ

בראשית היה תחת. גדול, קטן, מוצק, רופס, לבן, שחור, אמיתי, מזויף. היו נשים שהתחברו לתחת שלהן, היו כאלה שהתעלמו מקיומו, והיו מי שעשו ממנו קריירה. ניקי מינאז', לדוגמה, שהפכה את הישבן לבאזז וורד של 2014 ועל הדרך הפכה לאחת הראפריות המצליחות בהיסטוריה. הדיון הנרחב שהגוף של מינאז' – ולצדה איגי אזליה, ריהאנה וכמובן ביונסה – הוליד, עסק בעיקר בזוויות פמיניסטיות/מיזוגניות שונות ובהן הזכות של כל אישה להביע את עצמה בכל דרך שתחפוץ; להיות מינית או צנועה או מתוקה או רעה או כל הדברים האלה יחד או כלל לא, בלי שאף גבר יסגביר לה שזה לא לעניין. אשקר אם אגיד שהצלחתי לגבש דעה בנוגע לנזק או לתועלת שהקליפ של "Anaconda", למשל, הביא לעולם, אך מרבית הזמן הייתי בצד של מינאז' והשתדלתי לא לשפוט. התנחמתי בתיאוריה שטענה שכיוון שאף גבר לא מופיע בקליפ (מלבד דרייק שמגיע לקראת סופו), מדובר למעשה בעולם סופר פמיניסטי שמשחרר את הנשים המופיעות בו מהמבט הגברי המחפצן.

כך או כך, מינאז', וגם אזליה, עשו מהפכה אמיתית בעולם ההיפ הופ. עד לפני כמה שנים, ראפריות שאינן ליל קים, מיסי אליוט (שגם עליה נאמר לא פעם שהיא "גברית") או לורין היל (שגם שרה נוסף על הראפ) היו לרוב הסיידקיק, אלה שעושות איזה בית לפני או אחרי ששאר חברותיהן ללהקה שרות בחושניות. אך התחושה היא שהשינוי שהובילו השתיים מוגבל מאוד, וייתכן שאף יותר מזיק ממועיל. בשבוע שעבר עלה ליוטיוב קליפ חדש של האיט בויז של עולם ההיפ הופ, Rae Sremmurd, שבו מתארחת מינאז'. הקליפ, לשיר "Throw sum mo", מציג דימויים כמעט אוטומטיים בעולם ההיפ הופ המסחרי של השנים האחרונות: נשים בבגדים מינימליים, רקדניות על עמוד, טוורקינג והמון, המון כסף. כמות הדולרים שנשפכת בקליפ הזה בלבד בכוחה לממן את תחביב הנרות הריחניים של משפחת נתניהו לשנה שלמה. לכאורה, לא קורה שום דבר יוצא מגדר הרגיל בקליפ הזה, אבל הוא בכל זאת מצליח להרתיח, כנראה בגלל הנוכחות של מינאז' שהאירה את כל הסיפור באור לא מחמיא.

למרות ההצלחה של הז'אנר והקפיצה האדירה שעשה בשנים האחרונות, מילות השירים בהיפ הופ והקליפים שמלווים אותם עדיין בעייתיים מבחינות רבות. נדמה שהאנשים במוקדי הכוח של התעשייה – רובם המוחץ אפרו־אמריקאים – עדיין תקועים במחשבה שהדרך הטובה ביותר לפצות על זוועות העבדות והגזענות היא להכניס לאיש הלבן במקום שבו הכי כואב לו – הכסף. כך הפך עולם ההיפ הופ לראי החברה האמריקאית: נצלני, לעתים פוגעני, ממוקד כסף ומפוצץ באגו. הגיע הזמן להוציא את הנשים מהמשוואה הזאת. יש לך מלא מכוניות? סבבה. גריל יהלומים בשיניים? מהמם. אין צורך להכניס את הנשים לרשימת הדברים שקנית או שהשגת בזכות הסוואג האינסופי שלך. בעולם שבו דרייק מצליח להביע כלפי נשים תחושות מורכבות יותר מרק ״בואי שבי לי על הפרצוף״ ולצאת מזה מלך, אין לראפרים תירוץ להשפיל נשים כדי לחוש עליונות.

לכן זה כואב אף יותר לראות אישה משתפת עם זה פעולה, במיוחד כשמדובר במישהי כמו מינאז' שהתבטאה לא פעם בעד שוויון זכויות וכוח נשי. אמנם גם הקליפים של מינאז' עצמה מציגים החפצה עצמית והיפר מיניות, אך כאמור, הבחירות שלה נתונות לפרשנות, ולפחות היא זאת שהולכת הביתה עם הדולרים. בשנת 2015, מינאז' או כל אישה אחרת לא יכולה להרשות לעצמה להשתתף ביצירה שמתייחסת לנשים כחפץ המוצע לרכישה. מינאז' לא צריכה להופיע בקליפ שבו היא מככבת על תקן הסרסור שמחלק כסף לחבר'ה שלו כדי שיבזבזו על בחורות. זין על ה"ריקליימינג" – אנחנו לא רוצות שום קשר לזה. וכש־Rae Sremmurd מצהירים בגאווה: "I'm throwing all this money, I’mma fuck around and buy her", זה כבר לא מגניב. גם כשמתייחסים למילים של שירי ראפ בקלילות ובעירבון מוגבל, מסתמן שהתעשייה צריכה לקחת צעד אחורה ולקבוע גבולות חדשים.

ובעיקר, הגענו לנקודה בזמן שבה לראפריות יש צ'אנס אמיתי לקבל אחריות ולדאוג לשינוי הזה. לנתק את ריקודי העמוד מעולם החשפנות המבזה ולא לעמוד מנגד כשחבריהן לקליפ מצליפים לנשים בישבן. ואם מינאז' רוצה לעשות היסטוריה, היא צריכה לא רק לנצח במשחק אלא לשנות את החוקים.