מתים על משוררים: למה רוקרים בני 30 מלחינים אנשים מתים?

שורת אירועים מוזיקליים לכבוד משוררים שחלפו מן העולם מעלה את השאלה: למה מוזיקאים צעירים מתעקשים להלחין את עצמם או משוררים מתים, וכמעט אף פעם לא משוררים חיים?

אלון עדר. צילום: יולי גורודינסקי
אלון עדר. צילום: יולי גורודינסקי
3 בינואר 2018

ביום רביעי (10.1) ייערך בתיאטרון הקאמרי ערב מחווה לשירי המשוררים שהולחנו בשנות ה־70 – תור הזהב של שיתוף הפעולה בין מוזיקאים למשוררים בישראל. בערב, שמאורגן על ידי כתב העת "הו!", יופיעו צביקה פיק ושם טוב לוי, וגם המוזיקאית הצעירה קמה ורדי, והם יבצעו שירים של לאה גולדברג, יהודה עמיחי, שאול טשרניחובסקי, דוד פוגל, דליה רביקוביץ ואלכסנדר פן. המשותף לכולם, מלבד היותם משוררים מופלאים, הוא שגופותיהם נאכלו על ידי תולעים זה מכבר. שנות ה־70 היו כה פוריות מבחינת ההלחם של מוזיקה ושירה, שכמעט כל המוזיקאים המרכזיים הלחינו שירים של משוררי התקופה וקודמיהם – והתרבות הישראלית לא מצליחה להשתחרר מזה. האובססיה ליונה וולך, למשל, היא דוגמה טובה: לא עובר חודש בלי אירוע מוזיקלי – גבה מצח או עממי – שמוקדש לשיריה של וולך.

למה זה קורה? האם מוזיקאים לא קוראים שירה שנכתבת היום? האם המשוררים של 2017 פחות סקסיים מהמשוררים של 1967? שירה טובה היא אכן נצחית, אבל ראוי לתהות על הנתק בין מוזיקאים למשוררים בני אותו הדור, שיש בכוחם לבטא את העולם ואת רחשי הלב באופן מדויק ביחס לאווירה התרבותית, החברתית והאישית של ימינו. סצנת האינדי, שאליה עבר מרכז הכובד של הרוקנ'רול ושל מוזיקאים שמלחינים בעצמם, היא על פניו הזירה הטבעית לשיתוף פעולה כזה, אבל גם בה קשה למצוא את המקבילה לשלמה גרוניך את מאיר ויזלטיר או אילן וירצברג ושמעון גלבץ את יונה וולך. הרוקרים הצעירים מעדיפים לכתוב בעצמם. אפשר למצוא דוגמאות למוזיקאים – רובם מהשוליים של השוליים – שאכן מלחינים לעתים שירים של משוררים חיים וצעירים, אולם אלה יוצאי הדופן שאינם מעידים על הכלל, לא יותר מהבלחות רגעיות. לא עוזרת לכך גם הירידה הקיצונית במעמדם של משוררים ביחס לשנות ה-60 וה-70, אז הם נחשבו אוטוריטה בתרבות ובפוליטיקה ולמילה שלהם הייתה ערך ממשי בעולם.

כשהמוזיקאים כן מלחינים משוררים, מדובר לרוב בנפטרים. רפי פרסקי הוציא בשבוע שעבר מיני אלבום לשירי וולך, אבידן וזלדה. אפרת בן צור שרה עכשיו רביקוביץ. הילה רוח הלחינה באלבומה הראשון את "דובה גריזילית" של וולך. שלומי שבן הלחין את אבידן. להקת מורה הוציאה לפני שנתיים אלבום יפהפה ומדובר לשירי משוררים – מתים לגמרי גם כן. מוניקה סקס הלחינו ב־2013 לראשונה שיר שלא נכתב על ידיהם: "שוב יורד אור חקי אפרורי" של מאיר ויזלטיר (76). אלון עדר הלחין את יהודה עמיחי, וולך, אברהם חלפי – כולם ז"ל. ירונה כספי מלחינה זקנים ומתים. רוקרים בני 30 מלחינים שירים של מי שהיו יכולים להיות הרחק במעלה עץ המשפחה שלהם. בתווך יצא השנה אלבום נהדר בשם "השעה הכי יפה" משירי יותם ראובני, שכולל את נינט טייב, עינב ג'קסון כהן, קרני פוסטל ורבים נוספים. זהו פרויקט יוצא דופן שנותן את הכבוד המגיע לראובני המצוין, ובכל זאת – גם הוא לא נמנה עם הצעירים בגיל (בן 68). עדיה גודלבסקי הוציאה אלבום לשירי משוררים, חלקם צעירים, אולם היא מעט לוקה ברגישות היתר הנפוצה בקרב מוזיקאים שניגשים לשירה כתובה. אין צורך בכפפות משי.

רם אוריון דווקא בולט לטובה עם שירים של אנה הרמן, דורי מנור ושמעון אדף; האחרון הוא דוגמה למשורר צעיר שדווקא מוצא את מקומו באוזניות של לא מעט מאזינים היום, הרבה בזכות חברותו עם להקת כנסיית השכל והיותו מוזיקאי בעצמו (לא מזיקה כמובן גם היותו אחד המשוררים והסופרים החזקים בישראל). משורר נוסף בן זמננו, אלי אליהו, חביב במיוחד על מוזיקאים. האלבום "על שפת הלילה" של להקת כריכה רכה מורכב כולו משירי הספר "אני ולא מלאך" ואפשר לשמוע את קולו בוקע גם מגרונם של שי צברי ודודו טסה, האחרון שבהם בן דמותו ממש. המקרים של אדף ואליהו בולטים גבוה מעל השאר.

מוקדם יותר החודש התקיים בלבונטין 7 ערב הנעילה של פסטיבל תל אביב לשירה (גילוי נאות: גם הח"מ השתתף בו) ובו הופיעו גם שי צברי, יהוא ירון ואביב גדג', עם שירים מקוריים שלהם. השניים האחרונים וכן שלום גד הם הדגם לסינגר סונגרייטר שאליו נושאים את עיניהם מוזיקאים רבים היום: אקספרסיבי, רגיש, פקוח עיניים. אלא שלא לכולם, שלא לומר לרובם, יש כישרון ויכולות הפואטיות כמו של ירון, גדג' או גד. בכל זאת הבחירה היא לרוב לכתוב את השירים לבד כדי לבטא את ה"אני" – הסחורה הכי חמה בשוק הפואטי. הדעת נותנת שגם ההזדהות ההולכת ודועכת עם האחר גורמת למוזיקאים להתכנס בתוך עצמם ולא להזדהות עם מילים שכתב מישהו אחר. זה בדרך כלל לא משתלם, ולעתים זו נפילה של ממש. כך אלבומו הראשון והמצוין של אלון עדר הורכב ברובו משירי משוררים (אמנם לא ממש בני דורו של עדר, כאמור), דבר שהוא זנח באלבומיו הבאים, וכך הגענו מ"קשה בלילה בלי אדם / לא טוב ביום עם אנשים / עולים לזרוע בעתם / כוכבי לילות / אורות קלושים" (חלפי) ל"אנ'לא רוצה לדבר / איתך עם מישהו אחר / העצב שב וחוזר / אני פוחד, לא משתתף / אני לבד" (עדר).

ככה כן עושים את זה:

רון דהן ו־Farthest South – "נעורים"

ספר שיריו של דהן, "נעורים", בנוי כאלבום קונספט ועוסק בקרביים של החוויה הגברית של חייל־מלחמה־הודו־סמים־פוסט טראומה. ב־2014 הלחינה איתו הלהקה האקספרימנטלית Farthest South סשן מאולתר ומהפנט שהפך את המילים על הדף לפצע מוזיקלי מדמם בטירוף ולאחד מהאלבומים המעניינים של העשור.

רם אוריון – "מהמ"

יש גישה רווחת ומצערת שגורסת ששירי משוררים צריך להלחין באופן נוגה, אטי, מלנכולי, "יפה". זו שטות נוראה, ורם אוריון הבין את זה היטב עם הרוקנ'רול נוטף הציניות המתאימה בדיוק לדו שיח החירשים הזה של אנה הרמן בין הדוברת ("אמרתי שמותי קרב") למיילדת ("ואת אמרת מהמ"). גם דור הייטנר הלחין את השיר הזה, עם לחן צועני וחביב.

מוסטאנג – "המחר"

הסופרגרופ המסקרן של מיכה שטרית, פטריק סבג, אדם שפלן, רן בונקר, רע מוכיח ורועי חסן הוא סנונית מבורכת לשיתוף פעולה מרענן בין שירה לרוק. הסינגל הראשון (למילותיו של חסן, שגם מדקלם אותן כמו כוכב רוק) נשמע קצת מיושן אבל לגמרי מבשר טובות.