הריחוק של מתי כספי גבה ממנו מחיר גבוה מדי

מתי כספי לא עומד ברף של עצמו באלבום החדש, ניר שלמה נותן אגרוף בבטן, וסופיאן סטיבנס מאפשר למאזינים לשקוע עוד בסיפור המשפחתי העדין והיפה שלו

6 בדצמבר 2017

מתי כספי – כמו בריקוד

מתי כספי לא צריך להמציא את עצמו מחדש. יש מעט מאוד אנשים שהתובנה הזאת תקפה לגביהם – לרוב מדובר ביחידי סגולה, שהסופרלטיבים באמת משקפים חלקים ביצירה שלהם. כספי שייך לזן הזה של האמנים, שהולך ומתמעט. תעשיית המוזיקה השתנתה באופן רדיקלי ואמנים במשקל של נשיאים הפכו למיעוט, ועדיין המשקל שהם נושאים הוא עצום. מתוך ההנחה הזאת ברור שאלבום חדש של כספי הוא אירוע משמעותי וצריך להתעכב עליו, גם אם מדובר ביצירה בינונית ולא משביעת רצון.

>> לכל ביקורות המוזיקה של שי סגל

"כמו בריקוד" הוא כל מה שמתבקש מכספי – אלבום שדרש מרווח זמן של שבע שנים מקודמו, מולחן כפי שאפשר לצפות רק מאמן כמוהו (מוזיקה לטינית, סמבה, ג'אז רך, רוק ישראלי), עם עיבודים קוליים מפוארים ושיתופי פעולה עם כותבים מיומנים (יענקל'ה רוטבליט, דני רובס ויהונתן גפן). יש שם הכל, אפילו עושר מוזיקלי מסוים, אבל לרוב זה פשוט לא עובד.

הסיבה העיקרית שזה לא עובד היא הכתיבה המוגבלת, התפלה ונטולת הרגש של רובס, שהוא כותב המילים העיקרי. מילים כמו "כל היתרונות, כל החסרונות / משאירים אותי שוב בלי אוויר" ("אין אף אחת כמוה"); "אתה בסרט נע בתוך מכונה / מבקש פינה לשים כאן רגע את הראש / שומר על הכללים, עומד בנהלים / הם ברגים קטנים אבל הם לא יכולים לנטוש" ("זמנים מודרניים"); או "לא, זאת לא בריחה, ספר בלי כריכה / איש בלי הגנות, נע בין סכנות" ("איש בלי הגנות") לא היו עוברות את מתי כספי של 1976, גם לא את כספי של 1985 ואולי אפילו לא את זה של 2010.

עם זאת, הקול של כספי עדיין צלול ואבהי, מרוחק במידה הנכונה ונוגע ללב. בקטעים עם עיבודים קוליים כמו "אין אף אחת כמוה" ו"אז יש" מבחינים בזה בעיקר בגלל שהם מפריעים לו לזרוח לבדו, מעל המלודיה, מעל הכלים. ב"דבקה בת זמנינו" מצטרפות האחיות A-WA לתוך בליל של פסנתר חשמלי, מרימבה, ג'מבה, בנג'ו, בס ותופים, נותנות לכספי קונטרה חיננית. "אז יש" שכתב רוטביליט הוא כנראה השיר הבולט מכולם, לצד "כמו בריקוד" שאמנם יש בו יופי, אבל גם הוא מתון.

בראיון שנתן לאולפן שישי, כספי מנה בלי לדעת את כל החולשות שלו: הוא הדחיק את הקיום של סטטיק ובן אל, סירב להתייחס לפרשת ההטרדות של שלמה גרוניך, ניסה למנוע (בלי להצליח) מיהונתן גפן להגיב להתעוררות קמפיין Metoo#, התעכב על העברית המליצית שנעדרת מהפופ ודיבר באופן שטוח, לא מחובר ולא רלוונטי.

במעמדו, אחרי יותר מארבעים שנות קריירה, אפשר להבין את קור הרוח וההימנעות. אבל הראיון הזה הסגיר יותר מהכל את הסיבה שכספי לא נוסק גם ביצירה הנוכחית שלו – הוא שם ולא שם. לא ממציא את עצמו מחדש בגלל שהמורשת שלו כבירה ומכסה על בעיות פוטנציאליות, אבל גם לא עושה מאמץ לקרב אליו את המאזינים שלו, שרוצים קצת יותר מנעימות מוזיקליות ומילים שאין בהן כוח.

ניר שלמה – האמת היא שריר

האמת היא שריר. זאת ההכרזה של ניר שלמה, והיא הכרזה נבונה שמכילה בתוכה הרבה מאוד מנטרות שאמורות להשפיע על התודעה. האמת היא שריר – כי צריך להתאמן עליה, לשנן אותה, להפיץ אותה. והוא עושה את זה; אומר "אני אשתה ואשתה ואשתה עד שמשהו ישתנה", או "אני חייב לחשוב על תוכנית", או "אני אשבור את שערי הברזל הכבדים" – הרבה פעולות גרנדיוזיות מתלווות ל"אני". וה"אני" – שעשוי היה להזיק כמו שרק גוף ראשון יחיד יכול להזיק – הופך למעלה. זה לא מצג שווא של נרקיסיסט, כמו בהרבה יותר מדי מקרים אחרים, אלא אלבום שהוא מניפסט עצמי, כן ומשוחרר מהגבלות חיצוניות.

"השקר הגדול ביותר" פותח בצדק את המניפסט הזה – וברגע החזק הראשון בו, שלמה שר "אני אומר לך בפנים/ זורם בך דם של פחדנים", עד שהוא עובר ל"אתה הולך לישון מוקדם / סוגר בכף היד / את המשפט האחד / שלא תגיד לעולם". לגיטרות יש תפקיד משמעותי בליווי, הן נחבטות איתו בקרקע, אבל גם מרפדות את הנחיתה בזכות העומס של הריוורב. יש בהן כוח אפל אבל גם אופטימיות זהירה. ב"חופשי", כמו בהרבה שירים באלבום, האינטונציה של שלמה נשמעת בדיוק כמו זאת של יהוא ירון, בעיקר כשהוא שר "לא צריך שיחזיקו לי את היד / אני אשבור את שערי הברזל הכבדים ואדהר לתוך העיר כמו מלך". כל העוצמה הגברית – כמעט אלפא-מייל-ית – מתנקזת להברות שבמשפט הזה. מהצד האחר, ליד ההצהרות –הגיהנום שלו נחשף לכל במעין אקט מאוד לא גברי. ב"לישון בלעדייך" הפצעים היבשים נסדקים ויוצאים ממנו משפטים מדויקים כמו "אני לא איתך / ואת לא איתי / וזה דיל גרוע לשנינו / במיוחד בשבילי".

הנחיתה מ"כל הנוצות הלבנות" האגרסיבי ל"שמש" היא נהדרת ומובילה לשיר הטוב ביותר באלבום – "אגרוף". כמו "השקר הגדול ביותר", גם הוא תלוי ביכולת של הגיטרה לחקות את כאבי הלב שלו, וזה נעשה בלי מאמץ כולל פרייזינג מוצלח במיוחד שמתחיל במילים "אל תטעה/ אף אחד לא רוצה / לראות אותך בוכה". ב"עדר" האנרגיות גבוהות ויש סקסופון שמשתולל בחופשיות וב"זן" הוא חוזר למי שהיה ב"לישון בלעדייך" (כששר את "כל פעם שאת אוכלת / אני נהיה יותר מורעב") – הפעם הוא מניח לעצמו ושר "לשם שינוי / לא שותה / לא אוכל / לא רעב".

האלבום, שמורכב מעשרה שירים, מצליח ליצור איזשהו נרטיב קוהרנטי, על אף שהמידע ששלמה מוסר הוא חלקי ושמצבי הרוח מתחלפים במהירות. ב"מתחת לגלים" הוא שר "בחיים לא אצליח לגמור / חזק מספיק / גמירה שתכבד את דמותך" ומרגישים את הסוף, שמגיע מפואר ב"אהובה" – אז הוא נרגע לחלוטין, כמו בלון שיצא ממנו האוויר. "אהובה אהובה אהובה / אני אנשק את העיניים שלך", הוא שר, "אהובה אהובה אהובה / אני אנשק את הלחיים שלך" והמנגינה ה-surf-ית שמזכירה את צ'רלי מגירה היא כמו שלוק גדול של מים צלולים אחרי אימון ארוך.

סופיאן סטיבנס – The Greatest Gift

"Carrie & Lowell" שיצא ב-2015 הוא אלבום קונספט שתיאר את הסיפור המשפחתי של סופיאן סטיבנס, וזה התקציר: קרי, אמו של סטיבנס היתה חולה בסכיזופרניה, סבלה מדיכאון והיתה מכורה לסמים ולאלכוהול, וכשהיה בן שנה נטשה אותו. סטיבנס ואחיו הגדול גדלו עם אביהם הביולוגי ואמם החורגת במישיגן, בבית לא קל. בשנות השמונים קרי התחתנה עם בחור בשם לואל והקשר בין סופיאן לאמו התחדש. בגילאים חמש עד שמונה הוא אסף את הזיכרונות הראשונים מאמו, שהקשר עמה נותק שוב ושוב לאורך חייו. ב-2012 קרי מתה מסרטן, כשסטיבנס לצדה, והסיפור שלהם, על כל מורכבותו וסערות הנפש שהתלוו לו, תואר לראשונה כמעט בשלמותו. האלבום נקרא "קרי ולואל" על שם אמו ואביו החורג.

"The Greatest Gift" הוא מיקסטייפ נלווה ל"קרי ולואל" שאמור היה להיסגר הרמטית כיצירה יוצאת דופן, אולי המפעימה ביותר בעשור האחרון. מסיבותיו של אדם שהתייתם מאמו – שאין ביכולתנו לפצח – סופיאן פתח אותו שוב. הפעם מדובר במיקסים שלא פורסמו ונסיונות הקלטה שהתרחשו באולפן ואפילו באייפון, בזמן העבודה על האלבום שיצא לפני שנתיים. רק ארבעה שירים מתוך ה-12 לא נשמעו קודם לכן, ביניהם "Wallowa Lake Monster", שבוחן שוב את נטישת האם ("שמעת את הסיפור על גורלה של אמי? היא השאירה אותנו בדטרויט בגשם, עם ציפית" ו"היא נתנה לנו תכונה אחת אחרונה / את פניה השלמות").

אפשר לטעון להתפזרות או למשיכה לא הכרחית של אלבום שלם, אבל במקביל "The Greatest Gift" נותן פרספקטיבה אישית ומכוונת למי ששקע עמוק בתוך הסיפור העצוב והיפה של "קארי ולואל" ומוכן לשמוע עוד ממנו.