סאל חרדלי לוקחים את ההומור שלהם ברצינות ומשיקים אלבום בכורה

לא הרבה להקות מצליחות להחזיק יחד עשור, בטח כשחברי הלהקה בתחילת שנות העשרים שלהם. וזה לא הדבר היחיד שמייחד את סאל חרדלי בנוף המקומי. ריאיון

סאל חרדלי (צילום: בן קלמר)
סאל חרדלי (צילום: בן קלמר)
1 במרץ 2017

אחד המרכיבים שחסרים ברוק הישראלי של השנים האחרונות הוא להקות צעירות שמנגנות רוק הלכה למעשה ולא מתייגות עצמן תחת מטריית אינדי כזו או אחרת. במקרה של להקת סאל חרדלי יש התאמה מצוינת לנישה של הרוק הצעיר שבלט בעיקר בשנות התשעים, עם להקות שנדמה שרק לפני רגע סיימו את לימודיהן בתלמה ילין או בעירוני א'.

הלהקה, שחוגגת עשור לקיומה, מורכבת מחמישה חברי נעורים, רובם ילידי תל אביב וכולם בטווח הגילאים 23-24 עם רקע ג'אזיסטי. חברים בה הסולן יהונתן שמילוביץ, הגיטריסט אבשלום אריאל, הבאסיסט אורי קוטנר, נגן כלי הנשיפה שאול ברקן והמתופף טום בוליג. בית משפחתו של בוליג בדרום תל אביב מהווה גם בסיס קבע לחזרות של סאל חרדלי, שמוציאה אלבום ראשון תחת שמה בלייבל "נוער אבוד". הלהקה תארח בשבת (4.3) בהופעת ההשקה בבארבי את הגיטריסט רב הפעלים אדם שפלן ואת נועם ענבר, לשעבר סולן "הבילויים".

אתם פועלים כלהקה כבר עשור, הישג לא מבוטל ללהקה צעירה. למה רק עכשיו הגעתם לאלבום ראשון?

שמילוביץ: "התחלנו לנגן בגיל 13 וכשמנגנים ביחד בגילאים צעירים, עוברים הרבה שינויים, מוזיקליים ורגשיים כאחד. הגענו לשלב שהרגשנו שעברנו מקצה של כל השינויים הללו ורצינו לתעד את מה שעברנו כלהקה".

גם מהסאונד שלכם נשמע שעברתם הרבה שינויים. הוא לא נשמע אחיד במיוחד. הוא נשמע כמו הרבה דברים, בעיקר מעין שילוב של ג'אז ומטאל.

קוטנר: "המוזיקה שלנו היא חיבור בין פאנק שניגנו אז לרוק ומטאל, אם כי בשנים האחרונות זה נהיה קצת יותר מורכב. ניגנו בעבר חומרים אחרים לחלוטין והחומרים שאנחנו מנגנים היום הם במידה מסוימת המשך ישיר לחומרים הפאנקיים האלה. מעניין שאתה אומר את זה, כי אני שומע יותר ויותר קולות של אנשים שאומרים 'איזה יופי שאתם לא עושים גרוב ופאנק'. ההשפעות המשמעותיות שלנו הן מאוד אינדיבידואליות, ואני לא מרגיש שיש משהו אחד שאנחנו יכולים להצביע עליו בתור ההשפעה של הלהקה".

אין הרבה להקות צעירות ששרות היום בעברית. אתם חושבים שזה מה שמייחד אתכם?

אריאל: "לא יודע אם זה מייחד אותנו בהכרח, אבל לנו זה כמעט מובן מאליו. אני חושב שזה מייחד אותנו במובן היחס שלנו לטקסט, בזה שהוא תופס מקום מאוד מרכזי במוזיקה וגם משפיע על המוזיקה עצמה. הרבה להקות עושות מוזיקה בעברית שנשמעת כמו תרגום של מוזיקה באנגלית. אנחנו נותנים לטקסט ולמשמעויות שלו להשפיע על איך שאנחנו מגיבים אליו מוזיקלית ובצורת הנגינה שלנו".

קוטנר: "אני חושב שיש משהו ישראלי בסאונד ובטקסטים שלנו שמשקפים תרבות מצומצמת שאנחנו מרגישים שהיא מאוד כנה וחשופה. זאת ישראליות שלא יוצאת הרבה החוצה ושייכת למקום ולסיפור שלנו כבני אדם".

הטקסטים שלכם מוגשים בהרבה הומור וניכר שאתם לא לוקחים את עצמכם ביותר מדי כובד ראש. הומור הוא דבר שאתם מייחסים לו חשיבות רבה במוזיקה שלכם?

קוטנר: "זאת דרך התקשורת שלנו והדרך שהתחברנו אחד לשני מלכתחילה, וזה הגיוני שגם ננסה לתקשר ככה מוזיקלית. אני לא חושב שזה בא על חשבון משהו אחר או על חשבון כבדות ורצינות כוונות".

ההומור מתקשר לבחירת השם של הלהקה – דמות ממשחק קופסה ("רמז") שלא בהכרח תדבר לדור הצעיר.

קוטנר: "היה רגע שהשם הזה עלה ובאופן אקראי החלטנו להתחייב אליו. באופן כללי אנחנו אוהבים להתחייב לדברים, גם אם הם נראים אקראיים".