סוס מנצח: הרגעים הבלתי נשכחים של ניל יאנג

הבכורה

(Buffalo Springfield – “Buffalo Springfield” (1966

מי שלא בקיא בחומר יכול לפספס בקלות את הקשר של יאנג להרכב הזה. לא להקת הסיקסטיז החשובה ביותר, לא המתוחכמת ביותר, אבל כן להקה עם שיר אחד מושלם (ועוד חופן טובים): "For What It's Worth". ממרחק של חצי מאה האידיאליזם הבלתי מרוסן של שנות ה־60 יכול להיראות לפרקים מקומם ולפרקים אידיוטי, ודווקא ההססנות והעמימות של "FWIW" – שנפתח במילים "יש משהו שקורה כאן ולא ברור מה בדיוק" – מתחלפות במיידיות המנונית בפזמון, עד ששריקת גיטרה סקפטית שמהדהדת כמו אנחה מחזירה את השיר לקרקע.

השחוק לעייפה

(Harvest" (1972"

כשמלמדים תלמידי תואר ראשון למדעי הרוח על "שחיקת התחבולה" – השלב שבו המקור נשחק מרוב חיקוי – אולי לא חושבים על "Harvest", אבל הדוגמה יושבת בול. קלאסיקה, בטח קלאסיקה, אולי התקליט הכי נפוץ במגירה של אבא שלא כתוב עליו "דיפ פרפל". בגלל הפשטנות המוזיקלית שלא התיישנה טוב או מפני שמקופלים לתוכו ביצועים של מאות גיטריסטים גרועים בבתי קפה, הודעות Away של תיכוניסטיות מאז ימי ה־ICQ עד היום וגלגולי עיניים של מי שגדל איתו – קשה להאזין ל-"Harvest" היום.

המופת

(Zuma" (1975"

אולי לא הקלאסיקה הגדולה ביותר של יאנג, אבל לטעמי האלבום הטוב ביותר שלו וההמחשה המדויקת ביותר לסאונד המשפיע עד אינסוף שלו עם להקת הליווי קרייזי הורס. כאן הוא מניח יסודות לגל הקאנטרי האלטרנטיבי של שנות ה־90 המאוחרות, בעוד הטאץ' הפסיכדלי יוליד את הסטונר־רוק של המלווינס. וגם מי שממש לא אוהב את יאנג יהיה חייב להודות ש-"Cortez the Killer" הוא שיר מושלם, שיר בגובה 20 קומות.

הלייב

(Live Rust" (1979"

הכוח בנגינה של יאנג – לפחות כשהוא מלווה בלהקה חשמלית מלאה – הוא ביכולת שלו לגרום לתו אחד להישמע כמו עשרה. זהו סוד האפקט הג'אמי ההיפנוטי של אלבומי הלייב שלו, שהטוב בהם הוא "Live Rust". להשוואה שתמחיש גם את החשיבות של יאנג ללהקות שונות מאוד – האזינו לגרסה החיה של "Cortez the Killer" והשוו לשני קאברים, לייב גם הם, שעשו שתי להקות שונות לגמרי: Slint שעקבו אחר יאנג אל מחוזות המינימליזם המטלטל ו־Built to Spill שמעדיפים את הראוותנות והוירטואוזיות.

ההפתעה

(Trans" (1982"

מסוג האלבומים שאתה רוצה לדחות בכל תוקף כשאתה תיכוניסט אידיוט שרק מגלה את הרוקנ'רול, בדיוק כמו שהוא מסוג האלבומים שאתה לא יכול שלא להסתקרן לגביהם אחרי שגדלת והבנת כמה דברים. ניל יאנג עושה אלבום עם סינטסייזרים? כן, כמה אייטיז. לעומת זאת, איך היה אפשר שלא להיסחף בגל הזה? "Trans" אמנם לא אלבום מבריק אבל כן מסקרן, שרוב האלקטרוניקה שבו מופעלת דווקא על השירה של יאנג, שעוברת מה שנשמע כמו עשרה ווקודרים לפחות. התוצאה טראשית, די כיפית ונשמעת כמו פסקול אלטרנטיבי לבי־מוביז מהתקופה – סטייל "הבריחה מניו יורק".

עדיין רלוונטי

(Living With War" (2006"

לאורך שנות ה־90 ושנות ה־2000 לא איבד יאנג את הסאונד וגם לא את היכולת, ורק התשוקה הלכה לנמנם איפשהו. ואז מגיע הנשיא ג'ורג' בוש והמלחמה בעירק – ומה שהעיר מתרדמתם הדוגמטית מאות אלפי Pאנקיסטים היה טוב מספיק גם להיפי קנדי מזדקן אחד. הוא לא טורח עם מטפורות ושר "Let's Impeach the President". מעניין אם הסאונד האולטרה־אמריקאי של יאנג הספיק ברגע האמת כדי להוליך שולל מאזינים שצעקו על הרדיו: "אם כל כך רע לך פה, למה שלא תעבור לקנדה, בוגד?".

רגע ה־WTF של הקריירה

(Fork in the Road" (2009"

ב־2009 הקליט ניל יאנג אלבום שלם שמוקדש לאהבתו למכונית החשמלית שלו. ב־2010 אותה מכונית התלקחה מעצמה, שרפה את המחסן הפרטי של יאנג וגרמה לנזקים בשווי מיליון דולר. סימבוליקה במיטבה.

הדיאלוג עם הגראנג'

קשה לחשוב על אוהבי רוק מבויתים יותר ומגניבים פחות ממעריצי פרל ג'אם ישראלים (שמתים גם על יאנג, ברור), כך שקשה גם לעכל את הסיפור על כך שב־1995 – כשיאנג החליף בספונטניות באמצע הופעה את אדי ודר, סולן פרל ג'אם שחלה באותו עת – חלק מהמעריצים בקהל שאלו "מי זה הזקן? תיפטרו מהזקן". הם הפגינו בורות, זלזול וחוסר כבוד למורשת, בקיצור, כל הדברים שהם Pאנק רוק. אם ניל יאנג שמע אותם, הייתי רוצה לחשוב שהוא צחק והצליח להזדהות איתם, כי גם הוא היה סוג של Pאנק רוק בעצמו, ולכן מודל ראוי לחיקוי ולניימדרופינג עבור הסצנה הכי בעייתית לתיאור ולפרשנות בתולדות הרוק.

יצירות שחייבות לניל יאנג את חייהן

מדינת אלבמה נגד מר יאנג

"Lynyrd Skynyrd –“ Second Helping

להקת הקאנטרי־רוק לינרד סקינרד כתבה את "Sweet Home Alabama", שבה עקצה את ניל יאנג על השיר "Southern Man" אשר בו יאנג תיאר את תושבי הדרום כבורים וגזענים: "Well I hope Mr. Young will remember, southern man don't need him around anyhow". תושבי הדרום אימצו בשמחה את ההמנון החדש ושלחו קיבינימט את הקנדי הסנוב שלא מבין את אורח החיים שלהם, אבל פספסו את העובדה שסקינירד העריצו את יאנג וש-"אלבמה" נכתב בטון אירוני מאוד.

פרנמיז

"Drive-by Truckers – “Southern Rock Opera

להקת האלט־קאנטרי המעולה מג'ורג'יה ניסתה ליישב את הסכסוך, גם אם נסחפה בים האגדות האורבניות שמלוות את יחסי יאנג־סקינרד ב־40 השנים שמאז. חלק ניכר מהאלבום "Southern Rock Opera" מוקדש לסקינרד, אבל "Ronnie and Neil" מתמקד ספציפית בחברות – שלא ברור אם התקיימה – בין סולן סקינרד רוני ואן זאנדט ליאנג. זה לא משנה כמה מתוכן השיר הוא פנטזיה או טעות של פטרסון הוד, הסולן המבריק – במוזיקה של הטראקרס יש חלקים שווים מהג'אמיות של קרייזי הורס ומהשורשיות של סקינירד.

לרדת בגדול

"Wilco – “A Ghost is Born

אחרי ההצלחה הסוחפת של "Yankee Hotel Foxtrot", מאלבומי האינדי־רוק המכוננים של 15 השנים האחרונות, החליפו וילקו באלבום מ־2004 את הצליל האקוסטי הצנוע שלהם בסטואיות הרוקנ'רול הגדולה של קרייזי הורס. במקום לנסות לשחזר את ההצלחה, הם הלכו למקום כאוטי ומבולבל ויצרו בו את "אלבום המעריצים" שלהם, שחלק גדול מהחסד שלו היא דווקא בתעוזה של להקה שממשיכה לחפש את עצמה גם אחרי להיט ענקי.

החלום האמריקאי

"Magnolia Electric Company – “Trials and Errors

מבין כל יורשיו הרבים של ניל יאנג היה ג'ייסון מולינה – שהקליט תחת השם Songs: Ohia כאמן סולו ולאחר מכן כשהתחיל להופיע ולהקליט עם להקה תחת השם Magnolia Electric Company – החכם, האמיתי והטרגי ביותר, גיבור אמריקנה טהור עם קול מבריק ועין מדהימה לפשטות. באלבום הלייב הזה ההשפעה של יאנג ניכרת עד כדי ציטוטים מוזיקליים ישירים. מולינה הלך לעולמו לפני קצת יותר משנה לאחר קריסת איברים שנבעה משנים של אלכוהוליזם קשה.