סיכום ביניים: אלה האלבומים הכי טובים שיצאו עד כה ב־2016

Car Seat Headrest – Teens of Denial

"ביום שישי שעבר לקחתי אסיד ופטריות / הרגשתי כמו חתיכת חרא מהלך". האלבום ה־13 (!) של קאר סיט הדרסט, השני שיצא בלייבל אמיתי (מטאדור), הוא יותר מהכל עדות למצב הנפשי העייף של וויל טולדו בן ה־23. קחו נעורים, הוסיפו להם טונות של מודעות עצמית ויכולות מלודיות כמעט ביץ' בויזיות וסיימו את החגיגה הזאת עם השפעות מובהקות של הסטרוקס. אלבום מצוין.

Chance the Rapper – Coloring Book

צ'אנס דה ראפר הוא כנראה אחת הדמויות היותר חיוביות שצצו בעולם המוזיקה בשנים האחרונות. בחור חייכן שיוצר ראפ עמוס סול ואופטימיות אף שבא מבירת הרצח של ארצות הברית – שיקגו. מזל שהוא גם מוכשר כשד. אחרי שהפך את "Ultralight Beam" של קניה ווסט לאחד משירי השנה, המיקסטייפ־אלבום שלו כל כך טוב ומשמח עד שהגראמי שינו חוקים ארכאיים כדי שהוא יוכל להשתתף. הימור: הוא גם יזכה.

LUH – Spiritual Songs for Lovers to Sing

האלבום ראשון של הצמד LUH. הוא (אלרי ג'יימס רוברטס) נשמע כמו חצץ שנרמס תחת מכבש והיא (בת זוגו אבוני הורן) כמו גרסה מעודנת של ניקו. הפקה בומבסטית בשילוב תחושה קבועה שמלווה את האלבום: מהר, בדחיפות, לאהוב עכשיו לפני שהכל הולך לעזאזל.

Blood Orange – Freetown Sound

האלבום השלישי של דב היינס תחת השם Blood Orange (והוא מארח את קרלי ריי ג'פסן, נלי פורטדו, דבי הארי ואחרות) מוקדש, במילותיו, "לכל מי שלא שחור מספיק או שחור מדי, לכל מי שקוויר מדי או לא קוויר באופן הנכון". ואכן, הוא עמוס בשירים שנוגעים בנושאים מחאתיים שאיכשהו גם האפלים שבהם נשמעים סקסיים כל כך. רוחו של פרינס כנראה התמקמה בתוך היינס.

Anderson .Paak – Malibu

אחרי שפרץ לקהל הרחב באלבום "Compton" של ד"ר דרה בקיץ 2015 לאנדרסון .פאאק היה הרבה מה להוכיח. אחרי הכל, רשימת האמנים שהדוקטור הביא לעולם המוזיקה כוללת בין השאר את סנופ דוג ואמינם. "Malibu", אלבומו הרשמי השני, הציג את פאאק כאמן מגוון שגולש בחוכמה רבה בין ראפ לשירה, בעל גון קול יחודי ועם סאונד מגובש להפליא, ובעיקר הבהיר שיש כאן אמן חדש ומבריק שלא צריך את הביטים של הדוקטור כדי להישמע נהדר.

David Bowie – Blackstar

העוצמה והטרגיות הבלתי נתפסת של האפוס הזה הייתה ברורה עוד לפני הידיעה המטלטלת על מותו של דיוויד בואי, שהפכה אותו ברגע אחד לאחד ממכתבי הפרידה הגדולים ביותר מחיים ומיצירה – בכל הזמנים ובכל התחומים.

White Lung – Paradise

ווייט לאנג נמצאים בסביבה כבר עשור, אלא שרק עכשיו האבולוציה הארוכה מאוד שלהם הביאה אותם מהפאנק למקום עם פוטנציאל מסחרי. 29 דקות מפוצצות בהמנוני כוח על אהבות שהתנפצו באווירת "תקפצו לי". פה הם כבר להקה משודרגת שלא מוותרת על הדיסטורשן שמלווה את הריפים הסופר קליטים שלה. ככה מתעשרים (בערך) מטינופת.

Beyonce – Lemonade

"Lemonade" שוחרר לעולם באווירה מלודרמטית משהו: התרעה קצרה, אלבום ויזואלי מלא רוח, צלצולים והופעות אורח וכמובן – עיסוק פומבי בבגידות של ג'יי.זי. אבל לשם שינוי ביונסה לא הייתה זקוקה הפעם ליחסי הציבור הגרנדיוזיים. "Lemonade" מראה גם צמיחה מוזיקלית, אחרי הרבה שנים שבהן ביונסה הייתה קצת תקועה במקום. אין משמח יותר מלראות אמן כל כך מצליח מנסה לאתגר את עצמו, ונחמד שאלבום שעוסק בהעצמה נשית הוא גם מפגן כוח של ביונסה שמוכיחה את עצמה כמוזיקאית ולא רק כפרפורמרית.

Yoni & Geti – Testarossa

קצת לא נעים לומר, אבל יוני וולף היה צריך את שיתוף הפעולה הנוסף עם הראפר סרנגטי שיוציא אותו מהמסלול שאליו הלך עם להקת האם Why?. וולף וסרנגטי חולקים מומחיות – להעביר רגש באפתיות. עם כל הכבוד לוולף וליכולת שלו להעביר עולם ומלואו של עומק ורגש בשירה מונוטונית, העוצמה השקטה של סרנגטי נשמעת אפילו טוב יותר על המלודיות של האלבום. ראפ פשוט וישיר ברמה המוזיקלית אבל עם משמעות פוליסמית, כמו תמיד אצל וולף.

Melvins – Basses Loaded

כמו בכל אלבום של המלווינס, עולות המון שאלות, רובן קבועות, כולן לא הכרחיות. מה הם? האם הם להקת מטאל? כמה מזה, אם בכלל, בצחוק? למה להקליט אלבום אחד עם שישה בסיסטים? התשובה: זה לא משנה, מובן שזה בצחוק וזה גם לגמרי ברצינות. אם יש למלווינס מטרה, מלבד ריפים מדהימים ותופים מושלמים, היא לבלבל את המעריצים שלהם. (גם) בשביל זה הם עוקבים אחריהם כבר שלושה עשורים.