סי סניור
מבקר המוזיקה שלנו יואב בריל נסע להופיע בפסטיבל פרימוורה בברצלונה עם להקתו הסיקרט סי. הוא חזר עם שלל תובנות על תעשיית מוזיקת האינדי ועם התרשמות עמוקה מהקרקס המעופף של ארקייד פייר
התכנית לערוק לצד השני הייתה קיימת מזמן. כבר עשר שנים שאני מבקר לא עקבי מספיק בפסטיבלי מוזיקה באירופה, לפעמים כקהל מן המניין, פעם אחת עם צמיד תקשורת בעל תועלת חלקית בלבד (מקלחת ציבורית ואסלה אמיתית הם בכל זאת יתרון). עם השנים והזקנה נעשה לי ברור שמרתונים בני שלושה לילות של מוזיקה והתרוצצויות הם עסק לאנשים צעירים יותר, או לכאלה עם סבילות גבוהה משלי לסמים. אם כבר חוזרים לפסטיבל כזה, אמר לי הגב ועור התוף הסכים איתו, זה רק בנתיב המפחיד והמרגש, זה שעד לפני כמה שנים נראה חסום בפני מוזיקאים ישראלים ועם כל קולקטיב כישרוני בגלסטונברי מרחיב את הפתח. הנתיב שמוביל אל הבמה עצמה.
ההצטרפות של הסיקרט סי אל הליין אפ של פסטיבל פרימוורה הברצלונאי, אחד האירועים האהובים בלוח השנה של חובב האינדי הישראלי (ועוד נגיע אל המושג המפוקפק הזה, אינדי), הייתה תוצאה של תוכנית על עם הזדמנות שבאה ברגע הנכון. ביקור של אחד ממנהלי פרימוורה באירועי חשיפה בינלאומית שהתקיימו בירושלים בשנה שעברה הניב שיתוף פעולה וקול קורא ללהקות ישראליות להגיש את מועמדותן לפסטיבל.
תמיכתם של השגרירות הישראלית ושל משרד החוץ הפכו אותנו, כך גילינו מאוחר יותר, למטרתם של פעילי אינטרנט חרוצים שהכריזו ש-"צלילים מישראל הם הצלילים של האפרטהייד", ובזאת לפחות זכינו לעמוד בשורה אחת עם אמנים כמו פיקסיז וניל יאנג (עם ההבדל קטן שאנחנו לא גדולים מספיק כדי שלמחאה הלגיטימית הזו יהיו סימנים בשטח). יחד איתנו הגיעו לברצלונה גם ועדת חריגים למודי הקרבות, עם אבק דרכים טרי מפסטיבל SXSW, ולולה מארש המופלאים שכמונו זכו להופעה ראשונה מעבר לים, ועל פי הניצוץ בעיני הצופים בהם זו לא תהיה האחרונה.
כמעט מפורסמים
עוד לפני שנפתחים שערי הפסטיבל עצמו בפארק דל פורום שלחוף הים, יש לנו הופעת שואוקייס לתת ברובע העתיק של העיר, בתיאטרון קטן בשם La Seca (מה זה אומר? "שום דבר", מעדכנת מנהלת ההופעות). המקום הוא חלל בגודל בינוני שמזכיר תיאטראות פרינג' בתל אביב בסגנון קליפה, תמונע או ביקתע (האחרון אני לא בטוח שקיים). בית קפה קטן בחוץ, בפנים קירות אבן, חשכה קרירה ושתי פלטפורמות ישיבה שביניהן אנחנו מנגנים. שואוקייסים מהסוג הזה הם תמיד עניין קצת מוזר.
פִרמוט מחדש של הופעת רוק למעמד של מבחן במה, מול קהל מקצועי ובשעת בוקר לא שגרתית – אם לא קוראים לך דיוויד ברוזה במצדה. אין הצבעות שופטים וכיסאות מסתובבים, אבל יודעים שבטווח הארוך הופעה מדומה כזו חשובה יותר מהדבר האמיתי, כלומר הופעת הפסטיבל עצמה שתתרחש באותו ערב. כמו שאמר ג'ון לנון, אני רוצה להודות לכם בשם הלהקה ואנחנו מקווים שעברנו את האודישן.
אחרי שמסיימים אנחנו נלקחים אחר כבוד לראיון וידיאו קצר שעורך ומצלם בלוגר נחמד וממושקף ("איך תסבירו את ההצלחה של מוזיקה ישראלית בעולם"?), ואחריו עולים על הוואן שייקח אותנו לאכול צהריים במלון בזמן שאנחנו מחפשים סלבס של אינדי. על נהגי ההסעות שלוקחים אותנו ממקום למקום אפשר להתעכב לרגע. במהלך הפסטיבל היו לנו שלושה או ארבעה כאלה, חובבי מוזיקה ועבודות מזדמנות שהתקמבנו על ג'וב בפסטיבל ומוציאים ממנו את המיטב. כשהנסיעה שלנו מלווה בפסקול של סקא־פאנק ספרדי עולה החשד שמדובר בלהקה של חברנו הנהג וזו ההזדמנות שלו להשמיע אותה לאנשים לא חשובים כמונו. בפעם אחרת אנחנו מסתובבים ומגלים במושב האחורי את שותפינו לנסיעה, חברי הלהקה הקליפורנית המופלאה !!! (צ'ק צ'ק צ'ק), שאין להם ברירה אלא להצטנף שם ולענות למטר השבחים שלנו ב-"יש לכם טעם טוב".
אבל רוב הזמן מלאכת זיהוי הסלבס מוכתרת ככישלון. פרימוורה, על כל הצלחתו, הוא עדיין פסטיבל עם טעם מובחן יחסית ונטייה לארח דווקא את האנטי סטארים: הרכבי נויז אינסטרומנטליים, דיג'ייז של דיג'ייז, להקות הולנדיות מהאייטיז בסיבוב קאמבק. מלבד מטרונומי החתיכים והמקולחים, שגם בארוחת הצהריים נראו כאילו יצאו מסשן צילום למגזין אופנה, רוב אורחי המלונות הם טיפוסים לא מזוהים במשקפי שמש, מכנסי שלושת־רבעי וקרסוליים מצוירים. הנה עוד שיא שכבשנו בפרימוורה. אנחנו הלהקה עם הכי פחות קעקועים לסנטימטר רבוע במלון.
היו שלום ותודה על הסאונד
הופעת הערב בפסטיבל עצמו עוברת בשלום. תענוג טכני לעומת התנאים הלא תמיד מספקים שמוזיקאים ישראלים מורגלים בהם, עם כמות קהל הגיונית מאוד ותגובות חיוביות. ביקורת באתר האינטרנט של העיתון המקומי "La Vanguardia" מסמנת אותנו כאחת מתגליות היום, מה שיכול לעזור בשיווק לפסטיבלים נוספים. כאן גם נגמרו דקות התהילה שלנו בפרימוורה ואנחנו הופכים לתיירי פסטיבל מן המניין שצופים בהופעות במבט כפול – חציו של מעריצי טלוויז'ן, ספון או ג'וליה הולטר, חציה של להקה שמנסה ללמוד מההופעות ולקחת משהו חזרה הביתה. פסטיבלים כאלה הם גם שיעור טוב על משולש הכוחות שנפרש בין המוזיקאים, הקהל והמתווכים החשובים ביניהם – אנשי חברות תקליטים וייצוג, עיתונאים ובלוגרים. כאן מתבהרת המשמעות של המשוואה הזו למיקומך בהיררכיה, מערכת של יחסי ציבור שקודמת בהרבה למשקל הסגולי של המוזיקה נטו, אם נניח שיש דבר כזה.
מוזיקאית כמו שרון ואן איטן למשל, שאתרע מזלה להגיע מניו יורק, היה אפשר בקלות לדמיין על במה קטנה יותר מבמת ה־ATP הגדולה שעליה הופיעה, כזו שהייתה הולמת את הממדים הצנועים של השירים. ומנגד, להקות אלמוניות שזכו לבמות שוליות הפגינו כריזמה וכישרון שרק מחכים להתפוצץ על קהל גדול יותר, כך שלפעמים כדאי גם להיוולד במקום הנכון.
בפסגה יש את אלו שהפכו להיות ענקיות, ובמפגש איתן אין שום ספקות למה. 500 מטר ושלוש שעות אחרי ההופעה שלנו, אנחנו משתרכים בתור הארוך (והמסודר, אירופה הנפלאה) שמוביל אל קדמת הבמה הענקית של ארקייד פייר. אחד מאתנו שולף סמארטפון ומוצא ברשימת הוואי־פיי את "Reflektors" ו-"ReflektorsCrew", על שם פרסונת הדיסקו שארקייד פייר אימצה לעצמה בגלגול האחרון. כלומר לא רק את צער ושמחת העולם ועשרה ראשי ענק מפוסלים הם סוחבים מעיר לעיר, אלא גם אינטרנט משלהם. עכשיו לך ותמשיך לקרוא לזה אינדי־רוק. אבל לא שיש טענות.
ההופעה קרובה בממדיה וברוחה לברודוויי והיא ספקטקל מענג של מחזירי אור ענקיים, קונפטי מעופף והמנונים מכל האלבומים שמבוצעים בכוריאוגרפיה מוזיקלית שלא תיאמן. 90 אחוז של תכנון מדוקדק והוראות בימוי ועשרה אחוז של רעש וחספוס שמקנים לכל העסק את התחושה ההכרחית של חיות וספונטניות. אם כבר נגזר על להקה לתפוח לממדים כאלה, ארקייד פייר מצאה את הדרך הנכונה לעשות את זה. אבל יש לנו עוד זמן.