אש על הפנים

הם לא מתרגשים מטרנדים, לא חוששים להופיע באזורים מוכי מלחמות וקברו את הדאבסטפ עוד בטרם פרץ. רגע לפני משבר אמצע החיים, הפרודיג'י מגיעים לישראל לוהטים מאי פעם. ראיון

הפרודיג'י. צילום: Getty Images
הפרודיג'י. צילום: Getty Images
22 במאי 2014

אם להסתמך על הגיל הממוצא של באי ההופעות שלהם, הפרודיג'י הם כנראה קרם האנטי אייג'ינג הכי טוב בעולם. הקיץ הקרוב יזמן לישראל לא מעט מגיבורי הרוק לדורותיו, אם אלה ניל יאנג, הפיקסיז או הרולינג סטונז, וברור שנתח גדול מהקהל יהיה פחות או יותר בן אותו גיל של העומדים על הבמה, פלוס כמה אחים קטנים; רק שאצל הפרודיג'י סביר להניח שהקהל יורכב מדור חדש של בני 16, בגילם או ברוחם, שבשבילם האנשים המצחיקים שקופצים על הבמה הם לגמרי חלק מהעכשיו ולא להקה בת 20 ומשהו שנים. זה מאוד לא מובן מאליו כשאתה בעסקי הרוקנ'רול, ובטח לא בעסקי האלקטרוניקה, שנוהגת לשנות פנים ואופנות במהירות מסחררת.

"אני מניח שזה קשור לקטעים שלנו, ולעובדה שאנחנו ממשיכים להתקדם כל הזמן ולא עוצרים", מנסה ליאם האולט, כבר בן 42, להסביר את התופעה בראיון שנערך עמו לקראת הגעתו של ההרכב לארץ (29.5, גני התערוכה). "אנשים תמיד ירצו לצאת מהבית, להתפרק ולחגוג, ובמוזיקה שלנו תמיד היינו חלק מהדבר הזה. תזכור שמוזיקת בסים אף פעם לא מתה".

אמנם לא מתה, אבל כאמור השתנתה והתעדכנה לא מעט בעשור וחצי האחרונים, מאז שהאלבום של הפרודיג'י "The Fat of the Land" הכניס את מוזיקת הרייב הבריטית עמוק למצעדים האמריקאים, עם השינויים הסגנוניים והתדמיתיים המתבקשים. הפרודיג'י הצליחו בזכות, יש לומר. שלושת האלבומים הראשונים של ההרכב, שבאולפן נסמכו על כישורי ההפקה הפנומנליים של האולט ובהופעות – על הכריזמה הפרועה של קית' פלינט ואם סי מקסים ריאליטי (וגם של הרקדן הכיפי לירוי ת'ורנהיל), היו מופת של הפקה רייבית־היפ הופית עם ביטים שהציבו רף חדש להפקות דאנס. "Music for the Jilted Generation", שיחגוג בקרוב 20 קיצים, הביא את הפרודיג'י לישראל יותר מפעם אחת, ושומר על מעמדו גם היום כאחד מאלבומי האלקטרוניקה הגדולים שנוצרו. נקודת המפנה, לפחות ביחסים עם הביקורת, הגיעה ב־2002 עם הסינגל המיזוגני למדי "Baby's Got a Temper", שסימן את השלב השלישי בקריירה של הפרודיג'י – הרכב שמבכר אנרגיה פאנקיסטית גולמית וליצנית על הפקה רב שכבתית שעד אותה תקופה שמה בכיס הקטן את כל חבריהם לסצנה. אם זה לא היה מספיק, ז'אנרים חדשים שצצו בשנות האלפיים, מברייקביט קלאבי ועד אלקטרו צרפתי קשוח ודאבסטפ, דחפו את הפרודיג'י להילחם על מעמדם הבכיר. הנשק החדש – פצצות מצרר של ווליום, בסים רצחניים ושירים מלאים בדימויים צבאיים. האם הפרודיג'י ראו בסגנונות החדשים סכנה ממשית לרלוונטיות שלהם?

"אף פעם לא", האולט הודף את השאלה (כשם שהוא הודף את השאלה על הקשר בין הטון האגרסיבי של המוזיקה הזו לשורשי החוליגניזם האנגלי, נושא שנידון רבות באנגליה שאחרי מהומות קיץ 2011). "הרבה סגנונות באו והלכו בתקופה שאנחנו קיימים. תמיד אהבנו לעמוד בשוליים של כל סצנה, לגנוב מהצליל שלה את מה שאהבנו ופשוט למצוא את המקום שלנו בתוכו. היום, הדאבסטפ כבר די גמור באנגליה. הדברים התקדמו הלאה כמו תמיד. המוקד חזר לאנדרגראונד, איפה שהוא אמור להיות".

איך אתה מרגיש לגבי הקריצות העכשוויות של המוזיקה האלקטרונית אל הצליל של תרבות הרייב המוקדמת, שבה שיחקתם תפקיד מרכזי?

"אם משתמשים בזה באופן יצירתי ומגישים טייק רענן על הצליל אז אני קול עם זה. כך, כשאנחנו משתמשים בסימפולים, אנחנו תמיד מנסים להוציא מהם משהו חדש. אין טעם לעשות משהו רק בגלל שפעם הוא היה פופולרי".

יש משהו נינטנדואי בקטעים החדשים שלכם (חלקם הגיעו כבר לרשת בגרסאות הופעה, אבל הרושם רלוונטי גם לאלבומם האחרון, "Invaders Must Die"). עד כמה מוזיקה של משחקי מחשב השפיעה עליך?

"לא שמעת עדיין קטעים מהאלבום החדש שלנו, אף אחד עוד לא שמע. אבל אחרי שציינתי את זה, אז אני אגיד שכן – יש לי אהבה למוזיקת משחקי מחשב מהאייטיז. יש לה איכות מחוספסת כזאת".

נראה שבשביל האמריקאים, הקריירה שלכם התחילה עם "The Fat of the Land". כשאתם מגיעים לאמריקה אתם משנים את הסֶטליסט בהתאם לשוק המקומי?

"לא, אנחנו לא משתנים בהתאם לשום 'שוק'", האולט מסמן מירכאות מסביב למונח, כאילו נגעל מעצם המחשבה על המוזיקה שלו כביזנס. "אנחנו מי שאנחנו, יש לנו באמריקה מעריצים שליוו אותנו מאז צאת האלבום הראשון, ב־1992. 'Firestarter' היה להיט גדול אז הוא הדליק אנשים נוספים על מה שעשינו".

מהירים ועצבניים 3. הפרודיג'י
מהירים ועצבניים 3. הפרודיג'י

ובאמת, מבקרים ומעריצים ותיקים, כולל כותב שורות אלו שבנעוריו היה הרוס על הפרודיג'י כמו שרק בגיל 16 מותר, יכולים להחמיץ פנים עד מחר לנוכח הגלגול המאוחר והרועש מתמיד שלהם. העובדה החותכת היא שכלהקת הופעות, זירת ההתרחשות העיקרית של המוזיקה היום, מדובר בהרכב גדול מתמיד שבהחלט עתיד לספק את הסחורה בתל אביב כשם שעשה בשלושת הביקורים הקודמים שלו כאן. תשאלו 65 אלף איש שהתייצבו לפני ארבע שנים לראות אותם בעיר מילטון קיינס, סמוך ללונדון, בהופעה הגדולה ביותר שלהם עד כה, או את המוני המעריצים בארצות מזרח אירופה, בסיס ותיק של בי־בויז וסקייטרים שהפכו את הפרודיג'י לפסקול חייהם העצבני, ושם הם נחשבים לחצי אלוהים. כשהאולט נדרש להסביר את הקשר המיוחד עם רוסיה ועם ארצות הבלקן הוא נשמע גאה במיוחד, ואת התשובה שלו אפשר, אם רוצים, לייחס גם אלינו. "בתקופות שבהן אף אחד לא היה מגיע למקומות האלה, אנחנו הגענו. בשבילנו אלה תמיד היו אזורים משוגעים ומלהיבים להופיע בהם, אז רוחשים לנו שם כבוד, כמו שאנחנו רוחשים להם. למשל בסרביה בשנות ה־90, כשהמדינה עברה תקופה קשה, 'Firestarter' יצא והנוער הפך אותו להמנון שלו, וזה היה מאוד משמעותי בשבילנו. אף פעם לא הצלחנו להבין למה להקות אנגליות אחרות לא נסעו למקומות האלה. אני מניח שהפספוס הוא כולו שלהן".

הפרודיג'י יופיעו בחמישי (29.5) ברייב תחת כיפת השמים במתחם הדשא של גני התערוכה. מופע פותח – די ג'יי סט של המפיק הבריטי Feed Me. המופע במסגרת "פפסי מקס מיוזיק פרוג'קט" ועל הבאת המופע אחראית קבוצת הזאפה.

 

מצלמים רוקנרול: בואו להיות הצלמים של Time Outבפסטיבל Rockn'roller

כל הפרטים בטיים אאוט | בפייסבוק באינסטגרם