כוכב הקופים

בעיצומן של ההכנות למופעי הענק בפסטיבלי הקיץ, שאלנו את אלכס טרנר, סולן ארקטיק מאנקיז, שהולכים להופיע על כל במה אפשרית בעולם (חוץ מישראל), שאלות על טרנינגים ועל מעילי עור. לגיטימי

אלכס טרנר. צילום: Getty Image
אלכס טרנר. צילום: Getty Image

ברגע שבו אני מתיישב בבית הקפה הסמוך לרחוב הראשי של שורטדיץ' בלונדון, אלכס טרנר נכנס בדלת ומסיר את משקפי הריי־באן שלו. כולם כאן הרבה יותר מדי קולים מכדי לנעוץ בו עיניים, אבל ראשים מסתובבים לכיוונו, וכמה מבטים מלווים אותו כשהוא עושה את דרכו אל שולחני. ההליכה שלו איננה יהירה. אין בה הצהרת נוכחות. הוא לובש ז'קט זמש חום וג'ינס סקיני, אבל מה שבאמת מבדיל אותו מכולם הוא הפרטים הקטנים: התסרוקת, שנראית כאילו עוצבה בידי המלך בכבודו ובעצמו, ומעין שאננות שניתן לסגל לעצמך רק אחרי שכיכבת פעמיים במופע הראשי של פסטיבל גלסטונברי, עוד לפני גיל 27.

אלכס טרנר. צילומים: Getty Images
אלכס טרנר. צילומים: Getty Images

כרגע הוא נהנה מחופשה נדירה בת חודש. אחרי שאנחנו מזמינים קפה, הוא מספר שחזר לדירתו שבמזרח לונדון ובילה את הערב הקודם בניגוב אבק מאוסף הדיסקים שלו. "הוצאתי את 'השירים של לאונרד כהן', ועדיין הייתה עליו מדבקה: 14.99 ליש"ט!" (כיום דיסק באנגליה עולה 5־7 ליש"ט).

"שווה כל גרוש", אני אומר. "לגמרי", הוא מסכים. "'סוזאן' המזוין! איזה שיר! אין לי חשבון אינסטגרם, אבל אם היה לי הייתי מעלה את השיר לשם וכותב בדיוק כך: 'שווה כל גרוש'".

זה בטח נחמד, להיות בבית ולחוות את ההנאה הפשוטה של האזנה לאלבומים ישנים.

"אני לא לגמרי בטוח איפה זה 'הבית'", טרנר נאנח. "כנראה טרמינל 5. יש לי תחושת רוגע מוזרה בכל פעם שבה אני נוחת בהית'רו".

בשמונה השנים האחרונות הוא בילה הרבה מזמנו באוויר. אלבום הבכורה שובר השיאים של ארקטיק מאנקיז, "Whatever People Say I Am, That's What I'm Not" שיצא ב־2006, שיגר כמעט בן לילה את טרנר, עם המתופף מאט הלדרס והגיטריסט ג'יימי קוק, היישר לפסגה. החבר הרביעי בלהקה, ניק אומאלי, הצטרף מעט אחר כך והחליף את הבסיסט המקורי, אנדי ניקולסון. מאז מיצבו את עצמם קבוצת החברים מהתיכון כלהקת הרוקנ'רול העכשווית המובילה בבריטניה. "AM", האלבום הכבד, החושני והמדהים שיצא בשנה שעברה (החמישי במספר), הגיע לראש המצעד בתשע מדינות.

כמה מהתיכוניסטים שהגיעו להופעת הענק האחרונה בפינסברי פארק כדי לראות את ארקטיק מאנקיז, צעירים מכדי לזכור את חברי הלהקה כחבורה של ילדי רחוב מיורקשייר, לבושים במכנסי טרנינג שקצותיהם תחובים בגרביים, אבל אחרים זוכרים להם את התקופה הזאת היטב. ישנם מבקרים שמאשימים את טרנר ביומרה להיות משהו שהוא לא. בתחילת הדרך הוא כתב שירים על שתייה, על ריקודים ועל נפילה ממוניות, ותיאר את הלילות שלו בדיוק כפי שאתם וחבריכם הייתם מתארים אותם, לו רק ניחנתם בשנינות שלו, אבל לאחרונה טרנר נמצא רוב השנה בלוס אנג'לס, יוצא עם דוגמנית ומתלבש כמו כוכב קולנוע צעיר – משהו בין ג'יימס דין למרלון ברנדו ב-"הפרא". האם הוא סונוור מאור זרקורי ההצלחה הבינלאומית? ובלי קשר למה שאנשים אומרים עליו, מי הוא באמת בימים אלה?

אחת התשובות היא שמדובר באיש שלא לוקח את עצמו מאוד ברצינות. “הלוואי שהייתי יכול להיות הבחור ההוא", הוא אומר, כשאני שואל אותו על תדמית כוכב הרוק הבינלאומי. הוא טוען שהוא הכי מאושר כשהוא כותב, ומרגיש שהוא לוכד שירים חדשים באוויר. ומה החלק הקשה ביותר בעבודה שלו? “אותו הדבר, מן הסתם", הוא אומר בפנים רציניות, במלמול. אבל הוא לא מתכוון לזה. הוא מודע מדי לעצמו, וכנראה גדל עם מספיק חספוס צפון אנגלי מכדי להאמין לקלישאות של עצמו. “הלוואי שיכולתי להיות בחור שאומר דברים כאלה", הוא אומר. “אני תופס את עצמי מהר מדי".

בפברואר השנה, בטקס פרסי הבריט, הנחיתה אותו המודעות העצמית הזאת היישר לעינה של סערה תקשורתית. כשעלה לבמה לקבל את הפרס הראשון מבין שניים שבהם זכתה הלהקה – אלבום השנה ולהקת השנה – נשא טרנר נאום שהפך מאז לידוע לשמצה, על כך שלפעמים נראה ש-"הרוקנ'רול הולך ודועך, אבל הוא לעולם לא ימות".

דבריו גררו גינויים על יהירותו (כאילו זה חטא נורא כל כך אצל כוכב רוק), אבל טרנר עדיין חושב שהיה צריך לחגוג את הז'אנר שלו מול הקהל. “ניסיתי להציג אופציה אחרת, בדרך משעשעת", הוא מסביר. “בחדר הזה, שבו היינו להקת הגיטרות היחידה, היה קל מאוד להרגיש כמו שליח של הרוקנ'רול. ואם אנשים דיברו על זה אחרי פרסי הבריט, במקום לדבר על פטמה שנחשפה, זה דבר טוב. באופן מסוים, אולי זו הייתה הפטמה שנחשפה".

הארקטיק מאנקיז בהופעה
הארקטיק מאנקיז בהופעה

כמו אואזיס, רק בלי בלר

טרנר גדל על דיאטה חריפה של בריטפופ, ולא דמיין מעולם שיהיה חבר בלהקת הרוק הגדולה ביותר בבריטניה ושייאלץ להשמיע הכרזות כאלה. אני שואל אותו אם הוא מרגיש לפעמים שארקטיק הם "אואזיס", רק בלי "בלר", שאפשר להתעמת איתם. הוא צוחק. "זה יהיה יהיר מדי לומר שרק אנחנו קיימים. יש אחרים, אבל משמיעים מעט מאוד להקות ברדיו. זה לא חייב להיות כך. אני חושב שמשם הגיע הנאום הזה".

טרנר הוא מסוג האנשים שבוחרים את מילותיהם בקפידה, ובמהלך הראיון הוא לעתים שולף מסרק מכיסו כדי לטפל בתסרוקת ולקנות עוד כמה שניות למחשבה. טקסי פרסים אינם חוויה קלה בשבילו. "זה נשמע מוזר, אבל אני לא באמת אוהב להיות במרכז תשומת הלב", הוא אומר. "זה בסדר במהלך הופעות, כי אני יכול לטעון שזה השיר או ההופעה שהם במרכז. זה לא כמו לשבת מול כולם ולפתוח את מתנות יום ההולדת שלי. אני לא אוהב את זה. אני חושב שנאומים נופלים לקטגוריה הזאת. זה כמו לקבל פרס לתחרות שלא באמת ידעת שאתה משתתף בה. יש בזה משהו מעוות. אני אולי נשמע כפוי טובה, אבל פאק איט. זו האמת".

הטריקים המעודנים שהוא נוקט כדי להשאיר את עצמו מחוץ לאור הזרקורים יכולים להסביר גם את הדמות המסורקת למשעי בבגדי העור שהמציא, אף שהוא ממהר לבטל את הרעיון שהלהקה פחות "אמיתית" כיום ממה שהייתה בתחילת הדרך. "טרנינגים הם מדים בדיוק כמו ז'קטים מוזהבים עם נצנצים", הוא אומר. "קיבלנו החלטה להמשיך להתלבש כך כשהתחלנו. זה מעושה כמו כל דבר אחר. זה סוג של תיאטרון".

אז אל תצפו ממנו להוציא מהארון זוג מכנסיים קצרים להופעות ("אני לא מוכן להיראות איתם בציבור, באופן עקרוני, אלא אם אני במרחק נגיעה ממים"). הוא שמח שהקהל נלהב יותר לשמוע מנגינות מ־"AM" מאשר מהאלבומים הישנים יותר (“עדיין יש לי את זה!") אבל הוא מאוד צנוע בעניין הסיבה להצלחתו האדירה של האלבום. “אני חושב שההפקה היא מה שגורם לאנשים לזוז. המילים זה סתם אני שמבלבל במוח, כל החרא הרגיל".

זמננו תם, אבל טרנר לא ממהר לשום מקום. אנחנו יושבים ומדברים על ספרים, וכיאה לתמלילן החד ביותר בדורו, הוא מסוג הקוראים שיודעים לצטט מהספרים האהובים עליו. הוא מעריץ של קונרד והמינגוויי, אבל יותר מכל הוא אוהב את "ייאוש" של נבוקוב.

אחרי כשעה, הגיע הזמן לעשן. אנחנו עוזבים את בית הקפה, ובעל המקום עוצר אותנו. גם הוא שם לב לראשים המסתובבים לכיווננו. “סליחה", הוא שואל אותי, “אתה סולן בלהקה?", אלכס טרנר צוחק בקול רם למשמע השאלה. הוא לא זקוק למסז' לאגו. הוא כוכב רוק אמיתי.

 

מצלמים רוקנרול: בואו להיות הצלמים של Time Outבפסטיבל Rockn'roller

כל הפרטים בטיים אאוט | בפייסבוק באינסטגרם