פיקסיז בישראל: הלהקה שניצחה את מבחן הזמן, ובגדול

בסצינה הזכורה ביותר מ"Loud Quiet Loud", הסרט התיעודי שעקב אחר סיבוב האיחוד המקורי של פיקסיז (ב-2004), פרנק בלאק (הוא בלאק פרנסיס, הוא צ'ארלס מייקל ת'ומפסון), קירח, בלי חולצה, כבד בכמה עשרות קילוגרמים מימי "Doolittle", מגלח את ראשו מול המראה. הוא לא נבוך מהנוכחות של המצלמה אבל גם לא מפלרטט איתה. היא לא מפריעה לו לעשות את הדבר שלו.

אז אמנם אין לי שום דבר שיוכיח את התיאוריה הבאה, אבל: אני משוכנע שהדמות של בוסקו, כוכב הרוק השוקע שהוא אחד מגיבורי הרומן המעולה של ג'ניפר איגן "מפגש עם חוליית הבריונים" נולדה כשאיגן צפתה בקטע הזה. מה עוד זה היה יכול להיות? "הזמן הוא בריון", קובע בוסקו השמן והעייף בספר, רגע לפני שיוצא לסיבוב הופעות עם להקת העבר שלו אחרי שנים בשוליים.

כמובן שצריך לגרד טיפה מתחת לפני השטח בשביל לדעת שפרנק בלאק, כבד הגוף, הוא לא רוקסטאר לשעבר, זקן פאתטי שמנסה לשחזר מעט מתהילת העבר. קריירת הסולו של בלאק אחרי להקת האם הייתה מזהירה בדיוק כפי שהייתה כאוטית, מסחררת ומאתגרת; בתקופה האהובה עליי שלו, עם להקת הליווי The Catholics, הוא הקליט כמה אלבומים מעולים – במיוחד "Dog in the Sand" המופתי – שכולם ישבו עמוק בשדה הסמנטי של האמריקנה, רחוק מאוד מהסרף-פאנק-מדע בדיוני של פיקסיז. נושא את אותו קול ישן בתוך גוף שנראה כמעט חדש, בלאק לא פרש – רק התרחק למקום הכי חסר פוזה במוזיקה האמריקאית, לנאשוויל (לפעמים רעיונית ולפעמים גם פיזית ממש).

אני מתמקד בדמות של בלאק כי חשוב לי לבטל את כל מי שויתר על ההופעה כי "בלי קים דיל זה לא זה". דיל, הבאסיסטית האייקונית, אמנם הייתה חלק מוכר ואהוב בסאונד של חמשת אלבומי האולפן המקוריים שלהם, אבל ההופעה של פיקסיז שהסתיימה בבלומפילד לפני כמה שעות הוכיחה מעבר לכל ספק: זו הלהקה של פרנק בלאק, זו תמיד הייתה הלהקה של פרנק בלאק והיא נשמעת מעולה כמו שנשמעה תמיד.

פיקסיז בישראל. צילום: אורית פניני

אוהבים לקרוא להופעות של להקות ותיקות אירוע "חגיגי" וההגדרה הזאת נכונה גם במקומות הפחות נעימים של המושג "חג". בדיוק כמו שלקראת חגים הרדיו מתחיל לנגן את שירי החג בשביל להכניס את כולם למצב הרוח הנכון, בשביל לוודא שאף אחד, חלילה, לא יצא מסינכרון, ככה גם שבוע לפני שמגיע לפה סיבוב איחוד כזה או אחר, כי זה תמיד סיבוב איחוד, מתחילים הספיישלים ברדיו והכתבות באתרים: "עשרים השירים של פיקסיז שאתם חייבים לשנן לקראת ההופעה". אבל הזמן, כפי שכבר הובהר, הוא בריון, הקהל של פיקסיז הקריח והשמין בדיוק כמו הלהקה ועברו 15 שנים מאז שקניתי את "Doolittle". אז איך נכנסים שוב למצב הרוח הנכון לפיקסיז? מתרגשים בכוח? האין במצב כזה מעריץ ותיק של פיקסיז מוצא את עצמו במצב קצת דומה לפיקסיז עצמם, שלאור דיווחים עקביים על אווירה טעונה ששררה בלהקה מאז האיחוד, נכתב עליהם שוב ושוב בעשור האחרון שהם רק באים לדפוק סט של להיטים ולדפוק קופה?

אז קודם כל, אם כולנו צריכים להיפגש וקצת להעמיד פנים בשביל לחוות משהו ביחד, אז זה באמת הולם את ההגדרה של חג. אבל במקרה של פיקסיז, המציאות מורכבת יותר. קל להתבלבל ולראות במודל 2014 שלהם להקה שרק באה לתת את היומית: הם לא אומרים אף מילה על הבמה (למרות שאחרי אכילת הראשים הבלתי נסבלת של הסולן של ההייבס, שחיממו אותם, זה היה מבורך), פז לנצ'נטין – הבאסיסטית הנוכחית – עומדת בצד כמו שכירת החרב הצנועה שהיא והלהקה הפעם-מרושלת (במידה) הפכה למקצוענית ומתוקתקת, לא בגלל שהשתדלו יותר מדי אלא פשוט בגלל הותק והניסיון. אבל פיקסיז הם אחת הלהקות החידתיות ביותר שאי פעם התגנבו לתוך המיינסטרים של הרוקנרול ובהופעה פתאום מתבהר שגם באלבומים הישנים, באף רגע נתון אי אפשר באמת להבין מהו מצב הרוח בשיר. אם לקחת דוגמאות רק מהלהיטים, אז "Wave of Mutilation" הרפתקני או אובדני? "Break My Body" הוא יותר על סקס או יותר על אלימות? מה קורה לשניים מ"Hey" אחרי שהשיר נגמר? פתאום מתגבשת ההבנה שבאופן עקבי ביותר הם שילבו בין אספרגריות מסוימת לאמוציונליות קיצונית.

צילום: אורית פניני

גם הסטליסט בנוי לחלוטין בניגוד לציפיות. יש בו מהלכים אמיצים כמו פתיחת ההופעה דווקא ב"Bone Machine", "בזבוז" להיט-העל "Hey" איזו שלושה או ארבעה שירים פנימה.

בדיוק כמו הגוף המשתנה של בלאק, ככה גם המימדים של פיקסיז הם דבר מעט אמורפי ולא ברור. הם מופיעים באצטדיון על במה ענקית, אבל עליה הם עומדים יחסית קרובים אלו לאלו, זוכרים שהמקום הטבעי שלהם הוא בכלל במועדון בינוני בגודלו. הקול של פרנק בלאק (אני יודע שהוא חזר לקרוא לעצמו בלאק פרנסיס עכשיו, גם בקריירת הסולו שלו, אבל על האלבומים הכי טובים שלו הוא חתום "פרנק בלאק" ולכן מבחינתי ככה קוראים לו) לא השתנה יותר מדי והוא עדיין נשען על ניואנסים קטנים ועשירים שנשמעים מקריים אבל הם מכוונים לגמרי. עברו 27 שנים מאז "Come on Pilgrim" והוא צורח את "Caribou" כאילו כלום (אבל מי שהתמיד איתו לאורך השנים ידע שהוא מסוגל לזה). רק הדינמיקה המפורסמת של הלהקה, זו שהשריצה אלף חיקויים ושנתנה לסרט התיעודי עליהם שהוזכר קודם את שמו – רעש, שקט, רעש – יצאה מעט מאיזון ונוטה עכשיו בבירור לטובת הרעש. שירים מסוימים, כמו "Gouge Away", מרוויחים מכך רמת אינטנסיביות חדשה לגמרי. שירים אחרים, שהיו מפסידים ממנה, פשוט לא נמצאים בסטליסט.

פיקסיז הם מקרה נדיר של להקה שהיעדר הפוזה שלה הוא לא פוזה מתוחכמת בפני עצמה. אין בחוסר האופנתיות שלהם התרסה כנגד אופנה או דווקאיות פאנקיסטית. הם באמת פשוט היו מוזרים מדי בשביל כל העסק הזה. לכן הזמן, בריון גדול ככל שיהיה, לא יכול להם.