"תאמין לי, אני כבר לא יודע מה זה פולק": ראיון עם להקת Isaiah

הם משלבים בצורה קסומה בין סאונד מקומי וזר, מתחברים לצד הקשוח של תל אביב ורוצים שגם ההורים שלהם יאהבו את האלבום החדש. חברי להקת Isaiah מספרים על ההתפכחות שעברו מאז צאת אלבום הבכורה ומסבירים מדוע הם לא ממהרים לברוח לחו"ל

צברים אסלים. להקת אייזיה. צילום: יולי גורודינסקי
צברים אסלים. להקת אייזיה. צילום: יולי גורודינסקי
29 באפריל 2015

"מה זה פולק? אני חושב שקצת אנסו כאן את המילה הזאת; פסטיבל פולק, אינדי פולק, להקת פולק, מה ההוא מנגן? אה, הוא מנגן פולק. תאמין לי, אני כבר לא יודע מה זה פולק מרוב שכולם עושים את זה. זאת נהייתה מעין אופנת שוקו קרלו כזה", אומר תומר ישעיהו מלהקת (הפולק) Isaiah. ישעיהו צודק, הרי מה זה בכלל פולק אם לא קיצור של המילה פולקלור? אם כך נשאלת השאלה – פולקלור של מי?

במוזיקה של אייזיה משתלבים פולקלור מזרח תיכוני עם כלי נגינה ערביים (בוזוקי, עוד), פולקלור אמריקאי, שירים באנגלית, שירים שלא יישמעו זרים למי שגדל על מוזיקה מערבית ואפילו פולקלור הודי שבא לידי ביטוי בנגינה על הרמוניום. אך בעוד הפולק המערבי, האמריקנה, מקושר אסוציאטיבית למרחבים פתוחים ולטבע, את ההשראה שלהם שואבים ישעיהו והחצי השני של הלהקה – המוזיקאית וכותבת השירים מיקה אבני – דווקא מרחובותיה המלוכלכים של דרום תל אביב.

נדמה שמשהו בחיבור של כל האלמנטים האלה מדבר מאוד לקהל המקומי, שכן מאז הוקמה לפני כשנה וחצי הפכה אייזיה לתופעה במונחים של סצנת האינדי. מלבד ישעיהו ואבני, החברים בלהקה מתחלפים לעתים קרובות, והיום חברים בה שחר חזיזה (תופים), יוגב גלוסמן (גיטרה, בס ותופים לסירוגין), אורי וינוקור, שמחליף את גלוסמן לעתים ותמוז דקל (גיטרות). בשבת הקרובה תשיק אייזיה את אלבומה השני, "Days of Daydreams", בהופעה בבארבי.

אמרתם בעבר שחשוב לכם מאוד שהמוזיקה שלכם תישמע מפה אפילו שהיא באנגלית; שהשייכות של המוזיקה קריטית לכם לא פחות מהבינלאומיות שלה.

ישעיהו: "אני מרגיש שלא פיצחנו לגמרי את הענין הזה. אני אומר את זה לטובה, כי כך תמיד יהיה לנו על מה לעבוד".

מעניין שקשה לכם יותר לפצח את הסאונד המקומי, ואילו הווייב הבינלאומי לכאורה מובן מאליו עבורכם.

"נכון. חשוב לי שבסופו של דבר אימא שלי תאזין למוזיקה שלנו ותאהב אותה, שהיא תגיד 'אחלה, זה תומר, זה הבן שלי'. אבא שלי בכלל לא מבין מה אני שר (בגלל האנגלית – אז"א), אז רציתי שלפחות הצלילים ידברו אליו. הניסיון למזג בין הצלילים הוא תהליך טבעי שמשקף את מה שעובר עלינו. לדוגמה, הרבה מהמוזיקה שהאזנתי לה בשלוש השנים האחרונות הגיעה משיטוטים ברחוב מטלון, מלשאול אנשים למה הם מאזינים. יש כל כך הרבה דברים יפים מסביב, שזה מדהים".

ההיקסמות של ישעיהו מתל אביב הובילה אותו להתייחס בביקורת כלפי הרצון המוגזם לדעתו של להקות מקומיות להצליח בחו"ל: "זה מאוד נחמד להוציא את החומרים שלך החוצה, אבל זה לא טיול שנתי", הוא מסביר. "צריך לצאת ולעבוד, להגיד משהו אחר. אם אתה לא מספק לקהל בחו"ל משהו אחר, אם אתה לא מביא לו איזה ניחוח מהמקום שממנו אתה בא – אז בשביל מה? זה לא שאני חולם להופיע בחו"ל עטוף בדגל ישראל, אבל אני כן אוהב את האנשים פה. אני אוהב לשבת בחומוס ושצועקים עליי 'אחי, ישבת יותר מדי, לך מפה'. אני אוהב את האלימות הזאת. היא בסדר".

הדבר האחרון שאפשר להגיד על המוזיקה של אייזיה הוא שיש בה משהו אלים או בועט.

ישעיהו: "נכון, אבל אנחנו תמיד מחפשים סאונד שיעשה משהו למאזינים. אנחנו אוהבים להגיד על דברים שאנחנו מאזינים להם שיש להם או אין להם סאונד 'ערסי'. אני רוצה לייצר את הסאונד הזה, ויש כל מיני דרכים להגיע אליו".

אבני: "תמיד אפשר להיות יותר ערס".

צברים אסלים. אייזיה. צילום: יולי גורודינסקי
צברים אסלים. אייזיה. צילום: יולי גורודינסקי

ספר ישעיהו

אבני הכירה את ישעיהו כשעבדה בחברת בוקינג. ישעיהו היה אז חבר בלהקת תומר והבשורה. אבני כתבה שירים בעיקר למגירה. ישעיהו רצה לעשות משהו חדש והציע לה לעבוד יחד, והעניין התגלגל ללא שום מטרה וסדר. הם עצמם מתקשים להאמין שזמן קצר כל כך אחרי אותו חיבור הם כבר מופיעים בפני קהל אוהד.

"זה התחיל מטקסטים שכתבתי", מספרת אבני. "כשהתחלנו לנגן כהרכב הבנתי שאם אעמוד על הבמה ואעשה קולות יהיה לי משעמם, אז כדאי שאלמד לנגן על משהו". אבני מוסיפה שאחותה, שחזרה באותם ימים מהודו, הביאה לה אז את ההרמוניום, וזהו למעשה כלי הנגינה הראשון שניגנה בו. "מבחינת הטקסטים יש שינוי מהותי בין האלבום החדש שלנו לקודם. השירים באלבום הראשון יותר חלומיים, ובאלבום החדש הם יותר אישיים. יכול להיות שלמאזין זה יישמע דומה כי הטקסטים עדיין מופשטים, אבל באלבום הראשון השירים נבעו ממעין התפעלות כללית מהעולם, ולעומת זאת האלבום החדש הוא יותר כבד מבחינה טקסטואלית".

העבודה על האלבום הראשון נעשתה בתוך "ברדק שלם", אם להשתמש במילותיו של ישעיהו. "בכלל לא ידענו אם נוציא אותו או לא. אף אחד לא הכיר אותנו אז, וזה העניק לנו חופש שעשה לנו רק טוב. זאת הייתה התקופה שהכי נהניתי להופיע בה".

ועכשיו?

"גם היום אני מת על זה, אבל אני נכנס יותר ללחץ ככל שמגיע יותר קהל להופעות".

אתה באמת עושה רושם של מי שמתאים לו לנגן בטבע באיזה מעגל של חבר'ה, בלי במה, בלי כלום.

"בדיוק. זה נהדר, אבל זה גם קשוח לנגן ככה. למשל, היינו באוסטריה והיה לנו יום חופש אז אמרתי לעצמי: 'אני הולך לנגן על ספסל'. היה לי ברור שכל הספסלים שם זהים, אבל עד שמצאתי את הספסל המתאים לקח לי הרבה זמן. אפילו בסיטואציות שבהן נדמה שלאף אחד לא אכפת ממני, אני לוקח הכל מאוד ברצינות".

"אפשר גלגלים?", שואל הומלס שניגש לשולחן שבו ישבנו וקוטע לפתע את הראיון. לקח לי רגע עד שהבנתי שהוא בעצם מבקש ממני שאגלגל לו סיגריה, ותוך היענות לבקשתו החלה אבני לספר על כתבה שקראה. "אתה מכיר את הכתבות האלה סטייל 'מה יש לסלב בתיק?'. אז עשו כזאת על תיקים של הומלסים, וזה היה נורא מעניין". בצמד הזה שיושב מולי יש חיבור בין ערסיות קלה להיפיות מודעת. הם לגמרי מכאן.

השקת האלבום "Days of Daydreams", בארבי, שבת 20:30