הצלילים הערביים שנשכחו בשוק: רדיו מרטיקו משיקים לייבל חדש

סרף מרוקאי, רוקנ'רול ארמני, מאמבו בוזוקי מיוון וג'אז אפרו לטיני מקונגו: לא משנה איזו אזוטריה מוזיקלית תשלפו, סביר להניח שברדיו מרטיקו לא רק שמעו עליה, הם כבר מנסים לאתר אותה כדי להוציא אותה מחדש בוויניל למען הדורות הבאים.

רדיו מרטיקו הוא לייבל של שני בלגים חביבים, די.ג'ייז בשם מכיאל (מאצ') ואנבל ופרד קרמר, שבארבע השנים האחרונות הופכים כל אבן כדי למצוא עותקים נדירים של תקליטי ויניל או קסטות שמכילים מוזיקה שמסקרנת אותם. בשבת הקרובה (30.3) הם מגיעים ליריד התקליטים בתדר כדי לחגוג את השקת תת הלייבל סומה רקורדז שהקימו בחודש שעבר, שמוקדש אך ורק ליצירתה של אום כולתום.

רדיו מרטיקו (צילום: יח"צ)

עוד כתבות מעניינות:
"אני שייקספיר ביום גרוע": ליטל סימז הקליטה אלבום דחוף ב־30 יום
"המדע לא מבין כלום": ראיון עם הפסנתרן המהיר בעולם
האלבום החדש של אבריל לאבין נוראי. איך זה שהיא כל כך מצליחה?

ההוצאות של רדיו מרטיקו מרשימות בסלקשן המוקפד, שלא מוגבל לז'אנר אחד או למיקום גיאוגרפי ספציפי, וכן בהשקעה מלאת אכפתיות אפילו בפרטים הקטנים ביותר. את ההוצאה המחודשת של רביעיית Ry Co Jazz מקונגו, למשל, אפשר להשיג בארבע עטיפות שונות, בהתאם לעיצוב המקורי משנות ה־60.

אז מה מביא שני בלגים להסתובב בשווקים ובחנויות קטנטנות במרוקו ובמצרים ולחפש סלילים וצלילים אבודים? "מאז שהייתי קטן אהבתי צלילים זרים, בינלאומיים", מספר ואנבל, "אני זוכר שבגיל 13 הקשבתי במקרה ברדיו להופעה של תזמורת של רומנים צוענים וזה עשה לי צמרמורת. הקשבתי באוזניות והמלודיות נכנסו לנשמה שלי, השפיעו עליי באופן נצחי. מובן שבתקופת ההתבגרות שלי שכחתי מזה ונמשכתי יותר לרוק של התקופה, והגראנג', כמו כל מי שהיה בגיל שלי. אבל מהר מאוד חזרתי למוזיקה שהשורשים שלה מגיעים מפולק, בלוז, ג'אז, סול, רוקנ'רול מאוד מוקדם".

העבודה על ההוצאות המחודשות אינה קלה. איתור המוזיקאים, המפיקים או המקליטים, מציאת חומרים באיכות טובה ושינוע שלהם למטרות הדפסה מחודשת, השגת הזכויות והשקעת כספים, כל אלו הם אתגרים שרדיו מרטיקו מתמודדים איתם באופן קבוע. אבל אין תחליף, הם אומרים, לתחושה שהם מקבלים כשהם משמיעים למוזיקאי זקן את היצירה שלו מלפני 50 שנה. "המפיקים או האמנים שאנחנו יוצרים איתם קשר לגבי היצירות שאנחנו רוצים להוציא מחדש בדרך כלל די זקנים כשאנחנו פונים אליהם", משתף ואנבל, "אנחנו אוהבים את ההרגשה הזו, כשהם נהנים מההכרה באמנות שלהם, התחייה המחודשת של המוזיקה שלהם. יש מקרים שהם בקושי זוכרים את ההקלטות שביצעו כי ההופעות האלו לא נראו להם חשובות באותו הזמן. לרוב למוזיקאים אין את הקלטות האודיו לכל המוזיקה שהם יצרו, אז כשאנחנו מנגנים להם את אחד התקליטים שלהם, שהם לא ראו בכלל במשך עשורים, על נגן תקליטורים נייד, האווירה הופכת מהר מאוד לטעונה רגשית".

עכשיו הם כבר לייבל רציני, אבל רדיו מרטיקו התחילו את דרכם כפרויקט צד למטרות כיף בלבד. "התחלנו להוציא רי־אישואים לתקליטונים של 45 אינץ' בשביל הכיף. לא היינו מאוד שאפתנים. תמיד אהבנו צלילים מיוחדים שלא כל כך נפוצים ברחבות. ככל שהזמן עבר התחלנו לחפור יותר ויותר, ויצאנו לכמה טיולים במטרה למצוא תקליטים ישנים. האוספים שלנו התרחבו מאוד והחלטנו לעשות עבודת אוצרות רצינית יותר", מסביר ואנבל. ככל שהפרויקט גדל, כך התעמקה תחושת השליחות של הלייבל. "הרבה מלהיטים המשוגעים מהעבר מעולם לא קיבלו את תשומת הלב שהגיעה להם. זה קרה, למשל, בגלל הסאונד המסחרי שהיה פופולרי באותה התקופה. בהרבה מקרים המוזיקה שאנחנו מוצאים הייתה יותר מדי מתקדמת לתקופתה", הוא אומר.

העבודה הממושכת על הוצאות מחודשות של אלבומים הפכה אותו למעין ארכיביסט חובב, היסטוריון שלומד את ההיסטוריה הטעונה של המקומות שבהם הוא מוצא צלילים מסקרנים. "בהרבה חלקים של העולם, עסקי המוזיקה שגשגו בטירוף, אבל בגלל המצב הפוליטי בהן – מלחמה, משברים כלכליים – לא הייתה להם היכולת לשמר את המורשת המוזיקלית. במדינות עולם שלישי אנשים רוצים שהעתיד שלהם יהיה טוב יותר, אז לא אכפת להם כל כך ממה שהיה בעבר. אלו צרות שהן מותרות".

רדיו מרטיקו (צילום: יח"צ)

הבחירה בווינילים היא טבעית לצמד הדי.ג'ייז, שמאז ומתמיד העדיפו את הפורמט. "תמיד הערצתי הקלטות אנלוגיות, ויש לי הרבה רגשות נוסטלגיים לתקופה שבה התחילו להקליט תקליטים", מוסיף ואנבל. "הניסויים הראשונים של הקלטה מרובת ערוצים בשנות ה־50 וה־60 יצרו סאונד מאוד ייחודי, בגלל המניפולציות וחוסר השלמות של הציוד האנלוגי. אפילו שהטכנולוגיה שלנו מתקדמת הרבה ידע מהעבר הלך לאיבוד, והרבה מוזיקה טובה פשוט נותרה ללא תיעוד כלשהו".

בשורה התחתונה, אומר ואנבל, כסף, ובעיקר היעדרו, הוא האתגר האמיתי. "האתגר הכי גדול בלהיות לייבל של הוצאות מחודשות הוא לגרום לו להיות רווחי. אני לא חושב שזה תקף רק ללייבלים של הוצאות מחודשות של מוזיקה מהעבר אלא גם למוזיקאים עכשוויים. כשאנחנו מדברים עם מוזיקאים זקנים, או בעלי לייבלים, הם מכרו פעם בקלות עשרת אלפים עותקים מאלבום אחד בלבד. כיום, אם אתה במצב טוב, אתה מוכר כ־2,000 עותקים. עבור השמעה בספוטיפיי אתה מקבל 0.003 אירו. אנחנו משקיעים יותר מדי זמן בלהשאיר את הראש שלנו מעל המים במקום להתמקד בהפקה של תקליטים".