רוצה לבוא אליי לשמוע תקליטים?

אלה מכם שממהרים להספיד את הפרינט, צריכים להסתכל מה קורה בשנים האחרונות בתעשיית תקליטי הוויניל. לכאורה, מדובר בפורמט מיושן שאבד עליו הכלח ושנקבר אי שם בשנות ה־80 מתחת למפולת של קסטות ודיסקים. עשור לאחר מכן הגיח לעולם האם.פי.3 ולדעת רבים היווה את המסמר האחרון בארון הקבורה של הוויניל, ומכירותיו צנחו לשפל היסטורי. אבל כמו שכל אספן מוזיקה יֵדע להגיד לכם, התקליט הוא עגול וכשצד אחד נגמר השני רק מתחיל. ואכן, בשש השנים האחרונות אנו עדים להתעוררות מתמדת בשוק הווינילים העולמי, והמכירות שבות לטפס לפסגה. ב־2012 הן הגיעו לנקודה הגבוהה ביותר מאז 1997, עם הכנסות גלובליות מתקליטים שנאמדו ב־171 מיליון דולר, עלייה של 52 אחוז מהשנה שלפני כן, כך לפי נתונים מהפדרציה הגלובלית של התעשייה הפונוגרפית (כן, יש דבר כזה).

 המגמה הזאת התחזקה עוד יותר השנה, כש־BPI, התעשייה הפונוגרפית הבריטית, הודיעה שמכירות התקליטים בממלכה המאוחדת גדלו ב־2013 ביותר מ־100 אחוז, ומהווים כעת 0.8 אחוז מכלל מכירות האלבומים בבריטניה, לעומת 0.1 אחוז ב־2007. במקביל לכך, אמזון הודיעה שמכירות התקליטים באתר שלה זינקו ב־745 אחוז מאז 2008, עובדה שהיא זוקפת לטובת שירות האוטוריפ (AutoRip) החדש שלה, שמאפשר ללקוחות שרוכשים תקליטים להוריד בחינם גרסאות אם.פי.3 שלהם. תהיה הסיבה אשר תהיה, אי אפשר להתכחש עוד לכך שתעשיית התקליטים חוזרת לגרוב.

 התקליט כסמל סטטוס

 אז מהן, אם כן, הסיבות לעלייה המחודשת בפופולריות, או כמו שיאיר לפיד היה מנסח את השאלה – מהם מנועי הצמיחה? אחת התשובות המקובלות לשאלה הזאת היא, די בפשטות, היפסטרים – אותו כוח קנייה המגדיר את עצמו לפי התרבות שהוא צורך ונמשך באופן טבעי אחרי הישן והרטרואי, שנתפס בעיניו גם כאותנטי, ומצא בפטפון את משאת נפשו. אבל לדעת אורן אדר־בורלא, אחראי רפרטואר באוזן השלישית, העסק הרבה יותר מורכב מזה. "אפשר לדבר עד מחר על היפסטרים או לא היפסטרים, ועל זה שלתקליטים יש סאונד הרבה יותר חם ואיכותי מפורמטים אחרים, וזה אולי נכון, אני לא אומר שלא, אבל יש עניין הרבה יותר עמוק שמבעבע מתחת לפני השטח", הוא אומר. "אני חושב שאנשים מתחילים להבין שוב שהוויניל זה הפורמט האולטימטיבי לשמוע בו מוזיקה. יש איזה צורך טבעי של אנשים במוצר שיתאים לגודלם, משהו במין האנושי רוצה וצריך תחושה. עולם האם.פי.3 לא באמת מספק, וזה שיש לך 4 טרה של קבצים ששוכבים במחשב או צפים על איזה ענן כלשהו, זה לא כמו שיש לך כוננית עם תקליטים. ההקטנה והמזעור מיצו את עצמם, ויש חזרה והתרפקות על הדבר הזה שהוא גדול ומוחשי, שאתה אוחז בו ויכול להגיד שהוא שלך".

 לפי אדר־בורלא, החזרה של הוויניל שמורגשת בכל העולם מוצאת ביטוי גם בשוק המקומי. רק בשנה האחרונה התרחב אגף התקליטים באוזן השלישית לכפול מגודלו הקודם. "ברור שמרגישים את העלייה במכירות", הוא אומר. "אנחנו באוזן תמיד מכרנו תקליטים, גם בשנות ה־90 כשהדיסק היה בשיאו, כי רוב האנשים המרכזיים באוזן הם אוהבי ויניל. אז לי זה נחמד לראות את העליות והירידות מאחורי הדלפק, כולל בתקופה שיצאו הדיסקים וכולם מיהרו להיפטר מהתקליטים כי זה גדול וכי צריך לקום באמצע כדי להחליף צד, שזה אחד התירוצים היותר נלוזים ששמעתי בחיי. בעיניי, עצם העובדה שאחרי 25 דקות אתה קם להחליף צד ויש לך אתנחתא של דקה־שתיים, מרוקנת אותך ומטעינה אותך מחדש מבחינה ריכוזית לעוד 25 דקות של מוזיקה. אחרי 30 דקות של מוזיקה רצופה המוח מתחיל לנדוד. אז נכון שהתקליט הוא פורמט ישן, אבל זה עובד. זה נכון לגוף ולרוח האדם. המוזיקה זאת היצירה הגדולה ביותר בהסטוריה האנושית, לא הפירמידות, והתקליט זה הפורמט שהכי מתאים לחוויה הזאת".

 הוותיקים בתחום זוכרים את התקופה שבה היו בעיר עשרות חנויות תקליטים, בהן למשל 33 ושליש, בית הפופ, בית המוזיקה, ג'אז לנד, בזאר התקליט, רוק האוס, במבילי, זומרפלד, וגם רשתות כמו סופר זאוס וטאוור רקורדס. מאז כולם כבר הספיקו להיסגר, אבל יש כמה מאובנים עתיקים שממשיכים לעמוד על תִלם. אלי נתן, שהחנות שלו חור בשחור קיימת כבר מאז 1988, אמנם לא מדווח על עלייה דרמטית ברווחים, אבל גם הוא מרגיש שמשהו קורה מתחת לפני השטח. "יש התעוררות, אבל זה לא משפיע עליי כי אני מוכר רק תקליטים יד שנייה", הוא אומר. "בשנות ה־80 היו פה 250 חנויות תקליטים וכולן נסגרו, וגם הרשתות הגדולות של הדיסקים פשטו רגל. בכל העולם חנויות נישה זה מה שנשאר. הבעיה בתחום הזה של יד שנייה היא שהיום אנשים מעדיפים למכור אחד לשני תקליטים ישנים באינטרנט מאשר למכור אותם לחנות. אנשים עושים ירידי תקליטים בבית או בשוק הפשפשים, ובגלל זה אני באופן אישי לא נהנה מההתעוררות הזאת".

 גם יגאל בובטה מחנות התקליטים חוד המחט לא מרגיש כאילו הוא הולך להתעשר בקרוב. "קשה לדבר עכשיו על עלייה ברווחים כי הכלכלה עצמה קצת חלשה", הוא אומר. "בשנים האחרונות יש עלייה גלובלית במכירות של הווינילים, אבל זאת סטטיסטיקה עולמית, בארץ השוק חלש באופן כללי. אני חושב שהסיבה שיותר ויותר אנשים מגלים את הפורמט הזה היא קודם כל הסאונד. אני בחנות שלי לוקח פטפונים משנות ה־50 ומשפץ אותם, והסאונד שלהם מדהים. שום דבר לא השתנה. זה אחד הדברים הבודדים שהטכנולוגיה שלו לא התיישנה. אבל יש גם עוד עניין שמושך הרבה צעירים, וזה שיש בשנים האחרונות המון סרטים וסדרות שבהם לגיבור יש פטפון. זה הפך לסמל סטטוס. זה התחיל עם העונה השנייה של 'אבודים', שהיה שם מישהו שהיה תקוע בבור כל היום אז הוא שמע תקליטים כדי להעביר את הזמן. ילדים רואים את הסדרות האלה ומבינים שפטפון זה דבר נצחי שלא מתקלקל. הם מחקים את זה ומתחילים לקנות תקליטים כמו שפעם היו מעשנים סיגריות כי ראו שהאמפרי בוגרט עושה את זה".

 ויניל זה ריטואל

 בובטה ונתן אמנם משדרים עסקים כרגיל, אבל הוכחה לכך שההתעוררות של הוויניל לא פסחה על תל אביב ניתן למצוא גם בפתיחתה של חנות התקליטים החדשה בדרום העיר (ברחוב אורבך 3 שיוצא מדרך יפו) שנקראת סלון התקליטים, הראשונה שהוקמה מאז 2002, אז נפתחה חוד המחט. מקימי הסלון, ערן הדר ונמרוד קציר, מתמקדים בו בעיקר במוזיקה אלקטרונית מכל הסוגים, כולל הרבה האוס, דיסקו וטכנו. "יש תחושה של התעוררות", אומר קציר. "אני חושב שהרבה אנשים ששמו את הפטפונים בבוידעם ועברו לביטפורט (חנות מקוונת פופולרית – א"פ) ולאתרי הורדות אחרים, חוזרים עכשיו לתקליטים. לא פתחנו את החנות בגלל העלייה במכירות של הווינילים, זה לא היה מתוזמן. ערן ואני שומעים בעיקר מוזיקה מווינילים, וזה נהיה קשה בתור אספן מוזיקה להזמין מדיסקוגס (אתר יד שנייה ענק – א"פ) ומאתרים בחו"ל. הרגשתי שיש הרבה דברים שמתעכבים בתסבוכת הזאת, זה כאב ראש. כשהייתי סטודנט בלונדון עבדתי שנתיים ב־MVE (רשת חנויות תקליטים בלונדון – א"פ), והיה נראה לי שאולי אפשר לנסות לעשות בארץ משהו כזה באותה נוסחה של חנות עם קהל לקוחות קבוע ונאמן, שמקבלת סחורה ישירות מהספקים בכמויות לא מאוד גדולות. יש הרבה אנשים שרוצים למכור אוספים פרטיים, אז אנחנו רוצים בעתיד לתת להם את האפשרות שנעשה את זה עבורם בחנות. כרגע אנחנו עדיין בהרצה ומתרכזים בלהביא כל שבוע תקליטים מכמה חברות הפצה מרכזיות באירופה כדי שיהיה לנו סטוק".

 ירון טראקס, הבעלים של הבלוק, הוא אולי האדם המזוהה יותר מכל עם ההייפ המחודש סביב תקליטים בעיר. מיומו הראשון של המועדון הוא קידש את השימוש בפטפונים על פני לפטופים, ומבחינתו חזרתו של הוויניל הייתה רק עניין של זמן. "אני וינילוהוליק, ג'אנקי של וינילים. זה עניין פטישיסטי", הוא מסביר. "היום אני בגמילה, כבר כמעט לא קונה תקליטים כי אני לא מתקלט, אבל במשך 20 שנה הייתי מכור. עברו אצלי בבית יותר מעשרת אלפים תקליטים, הוצאתי על זה מאות אלפי שקלים. כשגרתי באנגליה לא היה יום שלא הייתי עובר בדרך חזרה מהעבודה בחנות תקליטים ויוצא משם עם שקית מלאה. כשאתה מתעסק עם תקליטים יש ריטואל שלם שההתמכרות אליו היא מאוד קשה. זה מתחיל בפתיחה של התקליט, שמגיע בשקית פלסטיק אטומה שהדרך היחידה לפתוח אותה בקלות היא לשפשף אותה על הירך, וממשיך בשאר הפעולות של לשים את התקליט בפטפון, להניח עליו את המחט, להפוך צד. לשמוע תקליט בפעם הראשונה זאת התרגשות שאין לתאר. תקליט זה גם דבר שאתה לא שוכח אף פעם, העטיפה שלו נצרבת לך בזיכרון. זאת יצירה הנדסית מופלאה. הריח של זה, המגע של זה, ובייחוד הסאונד של זה, שמבחינתי זה הבדל של שמים וארץ. כשהגיעו הדיסקים הייתי בן 15 וכולם אמרו שיש לזה סאונד יותר טוב, אבל אני לא קניתי את הבולשיט הזה. לשמוע תקליטים בבית עם רמקולים טובים זה סוג של סמים, חום מסוים שמקיף אותך ויש לו עומק שאין בשום דבר אחר. כבעלים של מועדון אני שם לב שהאירופאים מאוד חזקים בתקליטים, האמריקאים פחות, אבל זה גם בגלל שהם טסים מרחוק וקשה לסחוב את זה. כתקליטן אני יכול להגיד לך שזה הרבה יותר סקסי לתקלט עם ויניל, יש משהו סקסי בחומר עצמו. זה כמו בגדי הלייטקס האלה של האנשים בסצנת הסאדו־מאזו. אבל לא צריך להיות די.ג'יי או בעלים של מועדון כדי ליהנות מתקליטים. כולם יכולים להתמכר לזה".

 יש שחושבים ששובו של הוויניל עלול להציל את תעשיית המוזיקה המדשדשת שירדה בשנים האחרונות מנכסיה. מכירות הווינילים גדלו ב־44 אחוז ב־2010, ב־39 אחוז ב־2011 וב־19 אחוז ב־2012, לעומת צניחה של 60 אחוז ברווחים הכלליים של תעשיית המוזיקה. על הנייר זה נראה מרשים, אבל סך הרווחים ממכירות הווינילים עדיין מהווה קצת פחות מאחוז אחד מהרווחים של התעשייה כולה. "התעשייה כל הזמן מנסה למחזר דברים. קח למשל את התלת ממד בקולנוע", אומר אדר־בורלא מהאוזן השלישית. "כל עולם המדיה ב־20 השנים האחרונות, החל מקולנוע דרך מוזיקה ועד לאופנה, הוא מִחזור של סגנונות קודמים. האם התקליטים יכולים באמת להציל את התעשייה? ימים יגידו. פעם התעשייה נשענה על התקליטים ובצעדים קטנים אבל בטוחים זה הולך וחוזר. הבעיה היא שתעשיית המוזיקה כמו כל תעשייה גדולה מנוהלת על ידי רואי חשבון שלא ממש מבינים במוזיקה, והרבה פעמים הם יורים לעצמם ברגל. אבל בינינו, למי אכפת?".