המוזיקאי הטורקי שמגיע לישראל ולא מוכן להתקפל בפני ארדואן

בקרב הפוליטי בטורקיה ידו של הנשיא רג'פ טאיפ ארדואן יצאה על העליונה, לאחר שניצח במשאל העם על הרחבת סמכויותיו, אבל הקרב התרבותי רחוק מלהיות מוכרע. אם שואלים את מוראט ארטל, סולן הלהקה הטורקית באבא זולה שתופיע ביום רביעי (26.4) בתל אביב במסגרת פסטיבל Sound Ports, את ההתרחשויות האחרונות בטורקיה היה אפשר לחזות מזמן.

"ידענו לחזות את זה כבר כשארדואן נבחר לראשות הממשלה לפני חמש עשרה שנה", הוא אומר. "מאז כל השירים שלנו נכתבים בהתאם, כך שאם נילקח למשפט נוכל להגן על עצמנו ועל השירים. יש להקות טורקיות ששרות אך ורק על אהבה כדי להימנע מחיכוכים עם המשטר, אבל אנחנו שרים על נושאים כלליים – זכויות נשים, זכויות בעלי חיים, חופש, שוויון – אנחנו מתנגדים לאפלייה מכל סוג שהוא".

ובכל זאת, למרות שבאבא זולה לא מתעסקים במוזיקה שלהם בביקורת פנים-טורקית, מספר ההופעות שלהם בטורקיה הולך ומצטמצם, מה שמעיד יותר מכל על המגמה במדינה. "אנחנו לא יכולים להופיע בטלוויזיה הלאומית או ברדיו אם אנחנו מבצעים שירים שיש בהם מילים. זה חייב להיות אינסטרומנטלי. גם ערוצים פרטיים לא מזמינים אותנו יותר. כולם עושים לעצמם צנזורה עצמית כדי לא להסתבך עם השלטונות. לכל ערוץ יש רשימה שחורה, ואנחנו מופיעים בכולן". עם זאת, מציין ארטל, "כשאנחנו מופיעים בטורקיה אנחנו לא עושים שינוי ברשימת השירים שלנו, למרות שכאן תמיד יש את האפשרות שיעצרו אותנו".

גם להופעה של הלהקה בתל אביב יש השלכות על הלהקה. למשל, כך לדבריו, הם לא יוזמנו לפסטיבלי מוזיקה במדינות ערביות, או לכאלו שמאורגנים על ידי תומכי החרם התרבותי על ישראל. ארטל, מצידו, טוען כי הלהקה לא הייתה צריכה לחשוב פעמיים בטרם הסכימה להגיע הנה. "אנחנו רואים את עצמנו כלהקה א-פוליטית. לכל אחד יש כמובן את הדעה שלו, אבל אין לנו עניין לגרום לקרע בין בני אדם. לא נופיע באירוע שמזוהה עם תנועות קיצוניות ושמרניות, והמקרים היחידים שבהם אנחנו מוכנים לשקול את זה הוא כשזה נוגע לזכויות להט"בים ואיכות הסביבה. זה קצת מצחיק שההופעה כאן נתפשת כמעשה פוליטי על ידי מארגני פסטיבלים במדינות ערב".

עמדתו של ארטל בנושא בלתי מתפשרת. "אני מאמין שחרם האמנים על ישראל הוא תופעה מוזרה וגזענית", הוא אומר. "באותה מידה עלי לבקש ממוזיקאים שלא להופיע בטורקיה או בארה"ב היות ואני לא מסכים עם הדרך הפוליטית בה הולכות שתי המדינות. יחד עם זאת, אני מאמין שאפשר לשנות הרבה מאוד באמצעות אמנות וזו גם אחת הסיבות לכך שאנחנו כלהקה מופיעים הן בארה"ב והן בישראל".

מלבד לחצים מחוץ, ישנם גם לחצים מבית. הממשלה הטורקית לא ממש מרוצה, בלשון המעטה, מהעובדה כי הלהקה מגיעה להופעות בארץ, שכן לפחות כלפי חוץ היא מקדמת מדיניות נגד הכיבוש. על הבקשות הללו, הן מצד הממשלה והן מצד גורמים חיצוניים, עונה ארטל: "אנחנו חייבים להופיע. זו השליחות שלנו – לחבר בין תרבויות ואנשים. החיבור הזה חשוב גם לקהל וגם לנו. עלינו ליצור קהילה ועולם טובים יותר באמצעות מוזיקה ואמנות".
ואכן, אחת המטרות העיקריות שלהם בהופעות היא ליצור חיבור בינם לבין הקהל ובין הקהל לבין עצמו, חיבור תנועתי ללא מילים. "אם הקהל יושב, זה הכי קשה עבורנו. אנחנו רוצים שהקהל יזוז, ירקוד, אחרת הוא לא נותן למוזיקה להשתלט עליו. כשאנחנו מצליחים להפוך לאחד עם הקהל זה הסימן שההופעה הייתה מוצלחת", הוא מסביר.

מתנגדים לחרם מכל סוג שהוא. באבא זולה (צילום: Ekin Özbiçer)

הסגנון של באבא זולה משלב בין טורקיה הישנה לעולם החדש. זה משהו שהתעסקת בו גם בתור ילד?

"החיבור היה מאד טבעי, לא ישבתי וחשבתי על אסטרטגיה או נוסחה שתצליח או שתחבר את המערב והמזרח ביחד. נולדתי בשנות השישים כך שכל התקליטים שהקשבתי להם כללו את החיבור הזה. בבית, ההורים שמעו את מה שהיום אנחנו קוראים לו מוזיקת עולם – דברים כמו ג'ון קולטריין, בוב דילן, בטהובן ועוד. אני לא יכול להגיד שהם הקשיבו כל כך לרוקנ'רול, אבל כן נחשפתי אליה דרך הרדיו. היה לי הרבה מזל – בשנות השישים הייתה מהפכה מוזיקלית בטורקיה – פתאום יותר ויותר מוזיקאים החלו להשתמש בכלים מערביים ולעשות את החיבור בין רוק לבין מוזיקה טורקית מסורתית (סגנון שמכונה רוק אנטולי, או Anadulo Rock, י"ו).

באבא זולה, שהוקמה ב-1996 וכוללת מלבד ארטל ארבעה מוזיקאים נוספים, היא אחת הלהקות האלטרנטיביות הבולטות שיצאו מטורקיה בעשורים האחרונים, עם שילוב יוצא דופן בין פסיכדליה, אלקטרוניקה, דאב ומוזיקה טורקית שבמרכזה הסאז – כלי מיתר שכפי שארטל מציין, "השימוש בו החל בימי האסלאם הטורקי ואף הולך אחורה אל אסיה ואל השמאנים". לישראל מגיעה הלהקה זו הפעם השנייה, והיא תופיע באברהם הוסטל במסגרת פסטיבל Sound Ports שמפגיש את הקהל הטורקי והישראלי עם מוזיקאים משתי המדינות, באיסטנבול ובתל אביב במקביל, ויתקיים מ-26 עד 30 באפריל.

בוא נדבר רגע על ההופעה שלכם בארץ, שבה תנגנו עם ברי סחרוף. האם הייתה לך הכרות מוקדמת עם המוזיקה שלו? איך בעצם החיבור הזה קרה?

אני מאזין הרבה לבאטרינג טריו ונמצא בקשר עם אמנים ומוזיקאים ישראלים. לקראת הפסטיבל הבסיסט שלהם, בנו הנדלר (שמנגן גם עם סחרוף, י"ו) הציע את החיבור בינינו ומשם זה פשוט קרה. אין לי ממש הכרות מוקדמת עם סחרוף, אבל אני כן יודע לומר שהמוזיקה שלו מאוד מבנית, בניגוד למוזיקה שלנו. כך או כך, אין לי ספק שזה חיבור מעניין".

"המוזיקה שלו מאוד מבנית, בניגוד למוזיקה שלנו" ברי סחרוף (צילום: דניאל יוספוב)

יש איזו להקה ישראלית שאתה מתחבר אליה במיוחד?

כן, אני מרגיש ככה בעיקר לגבי בום פם ובאטרינג טריו, הן הלהקות הישראליות האהובות עליי. באופן כללי, אני חושב שעברית היא שפה מאוד מוזיקלית, יש לה הרבה רבדים. אפשר ממש לשמוע את העובדה שהיא שפה בת כמה אלפי שנים, ובכל פעם שאני שומע אותה אני מרגיש מעין חיבור לתרבויות עתיקות יותר".

יש במוזיקה שלכם משהו מאוד טקסי, דתי כמעט. ממה זה נובע?

"אנחנו כלהקה מאוד מתעניינים בשורשים השמאניים של התרבות הטורקית. במוזיקה שלנו, אנחנו מנסים, בין היתר, להקים לתחייה תרבויות שנכחדו".

אתה מאמין במחאה שמגיעה דרך המוזיקה?

"כן. לכן פוליטיקאים וממשלות כל כך מפחדים ממנה ומאמנות באופן כללי. למוזיקה יש את הכוח ואת היכולת לצבור קהל גדול ואוהד יותר מכל פוליטיקאי. יחד עם זאת, מדובר במשהו מאוד אידיאליסטי ובתהליך מאד איטי. התרבות משנה דברים אבל בקצב שלה ולאט לאט. אני רוצה להאמין שאנחנו חלק מהשינוי הזה שהיא מביאה איתה".