בין ארצות הברית לטייוואן – תמר אייזנמן מתגעגעת לישראל

שנתיים פעלתניות עברו על תמר אייזנמן (37) – זמרת, גיטריסטית ואייקון נשי למי שרצתה גיטרות קצת יותר מחוספסות מאלו של רונה קינן, אי שם על התפר בין אינדי, פאנק ובלוז. מאז 2015 היא הספיקה לעבור לניו יורק עם בת הזוג שלה, לצאת שם לסיבוב הופעות, להלחין את הפסקול לסדרה הדוקומנטרית "הרמטכ"לים", להפיק אלבום לאריק ברמן ולהוציא אלבום אוסף. כעת, זמן קצר לפני ביקור בישראל שיכלול בין היתר הופעה אחת בבארבי (שבת, 26.8), היא נמצאת דווקא בטייוואן, שם היא מעבירה את הקיץ, תוך כדי עבודה על שני אלבומים חדשים.

מה קורה בטייוואן? איך הגעת לשם?

"בין טייפון אחד למשנהו, אבל סך הכל מרתק מאוד. יצא לי להופיע פה, אבל הגעתי לבלות כאן את הקיץ בזמן שבת הזוג שלי לומדת סינית ואני כותבת שירים".

הריחוק, הזרות, משפיעים על הכתיבה?

"הזרות היא דבר מעניין. אפשר להבין המון מבן אדם גם אם לא מבינים את השפה, רק מקשיבים לטונים ולאינטונציה ולשפת הגוף. יש הרבה הקשבה דווקא כשלא מבינים. אני בטוחה שזה לא משפיע, אבל עוד מוקדם להגיד ולציין בדיוק איך. מזג האוויר פה כל כך קיצוני שהוא משפיע על סדר היום ועל הפרספקטיבה. זו בעיקר החוויה של להיות במקום שהוא לא הבית שלך לתקופה לא קצרה, ואחר כך לחזור משם לארץ ואז שוב לארצות הברית, שגם היא לא הארץ שלי. הום איז וור דה הארט איז אבל זה גם איפה שהסטאף שלך, הרגשי וגם הגיטרה והמזוודה".

יש רוקנ'רול בטייוואן?

"כן, יש כאן סצנה מאוד חזקה וחדשה של אינדי רוק. לגמרי יש רוקנ'רול. גם האוכל הוא אוכל רוקנ'רול".

"יש הרבה הקשבה דווקא כשלא מבינים". אייזנמן (צילום: יפעת גריצמן)

אייזנמן התפרסמה בארץ בדיוק בתקופה שבה יוצרי אינדי ישראלים התעקשו לעשות מוזיקה "אמריקאית" ברוחה. זו הייתה סצנה שוקקת ואנרגטית שגם סבלה מלא מעט בעיות – לרוב של תוצרים גנריים עם אותן השפעות מוכרות ומחסור מסוים באותנטיות. אלבום הבכורה של אייזנמן, "Gymnasium" שיצא ב־2009, התבלט על הרקע הזה בפשטות שלו, בנוכחות של כל מה שחשוב באמת: גיטרה חשמלית, קול טוב ושירים טובים.

במשך רוב הקריירה שלך יצרת באנגלית. דווקא לפני המעבר לניו יורק הוצאת את "לימבו", אלבום ראשון בעברית. בחירה מעניינת.

"נכון, ובכלל איכשהו מאז שעברתי אני יותר מחוברת לעשייה בארץ. איך שהגעתי לניו יורק התחלתי לעבוד עם אריק ברמן על 'אהבה ואלוהים אחרים', הלחנתי והפקתי שירים ל'הרמטכ"לים'. נכנסתי לעברית. המרחק שפך אור על השפה. בישראל ליצור באנגלית היה מאוד מאוד טבעי בשבילי בתחילת הדרך, היה נראה לי הגיוני מאוד לשיר בשפה של המוזיקה שלי. הייתה העברית, שפת היומיום שאיתה הייתי הולכת למכולת, ואז השפה שבה אני שרה. בניו יורק רציתי לכתוב בשפה שאני לא מזמינה איתה קפה. אני אוהבת להשאיר את המוזיקה במקום מאוד אמנותי, גבוה ככל האפשר. עכשיו יש לי שני אלבומים בעבודה, אחד באנגלית ואחד בעברית. אבל זה הכל מתודיקה, בפועל אני יוצרת באופן מאוד טבעי. לטייוואן הגעתי לגמרי בלי מטרה לעשות אלבום, הייתי אחרי הרבה עבודה וחשבתי שאנוח קצת. מהר מאוד מצאתי את עצמי מדלגת בין חנויות מוזיקה וקונה גיטרה אקוסטית והנה, מתחיל תהליך חדש".

ואת מתרגשת לחזור לישראל?

"מאוד".

באמת?

"באמת, לגמרי. הכי באמת שיש. לא קל כל הזמן לגלות מקומות חדשים וכיף לחזור למוכר. אני נמצאת רחוק על אי יפה שיורד בו המון גשם, הכל ירוק והאנשים מקסימים ואני מסתובבת עם מחברת חדשה, אבל אני גם מאוד שמחה על ההזדמנות לקחת את הדברים שקרו לי ועברתי בשנתיים האחרונות ולספר על כל זה במקום שממנו אני באה. אולי אני גם אכנס לאולפן בארץ עם חברים. יש כמה דברים שאני כבר רוצה להקליט".

נשמע שאת כל הזמן עובדת.

"סביר להניח שאני עובדת יותר מדי ואני צריכה גם ללמוד לשחרר, אבל אני לא יודעת לעשות את זה. בסופי שבוע אני יוצאת לטיולים בהרים, למרגלות האוקיינוס, וזה קצת מטעין את המצברים. אני מרגישה שאני חיה בכמה מקומות, אבל אי אפשר להיות בישראל ובארצות הברית ובטייוואן בו זמנית. צריך למצוא את האיזון. כשהתחלתי לעשות מוזיקה כל הזמן קיבלתי פידבקים מאוד חיוביים אבל גם אמרו לי שלמוזיקה הזאת אין מקום בארץ. אני לא הרגשתי ככה, אבל בסופו של דבר כן הגעתי לארצות הברית לפרק זמן שאני לא יודעת עד מתי הוא יימשך. התנועה שלי לא מוגבלת. זאת הרפתקה".

בארבי, קיבוץ גלויות 52 תל אביב, שבת (26.8) 20:30, 75 ש"ח