שגריר איראן: שיחה עם ארש סבחאני, הרוקר מטהרן שהגיע להופיע בישראל

ארש סבחאני, מוזיקאי וסאטיריקן איראני שהתחיל את הקריירה שלו בהופעות מחתרתיות במרתפים ומוסכים נטושים, מוציא את האלבומים שלו מארצות הברית אבל עדיין שר בפרסית ומתגעגע למולדת

אראש סבחאני. צילום: יולי גורודינסקי
אראש סבחאני. צילום: יולי גורודינסקי
24 בדצמבר 2016

לבני אדם יש דחף לדעת מה קורה בצד השני, להכיר את הנסתר מעיניהם בזמן שהם מסתתרים במערה האפלטונית שלהם. במובן הזה, החיים בתוך איראן הם אחת החידות המעניינות ביותר לעיניים מערביות, ועוד יותר לעיניים ישראליות. ברגע שתושב איראן עוקר למדינה אחרת, מיד כל הסובבים אותו מתחילים לתשאל אותו על החיים במדינה השיעית הגדולה בעולם. ועדיין, השאלה הראשונה שצריך לשאול את ארש סבחאני (45), סולן Kiosk להקת הרוק האיראנית הפופולרית ביותר בתפוצות (הפרסיות) היא: בן אדם, איך היה לך בבידוק הבטחוני?
פחות מאיים משהוא חשב, מסתבר. "הבנתי לגמרי מדוע שאלו אותי כל מיני שאלות", הוא אומר, "אבל זה לא היה עוין או לא נוח כמו שתיארו לי".

סבחאני נחשב לאחת הדמויות המעניינות ביותר בתרבות האיראנית העכשווית. מעבר להיותו חבר בלהקת הרוק המחתרתית האיראנית הראשונה שהקליטה אלבום, הוא היה גם עד לא מזמן מנחה תכנית טלוויזיה סאטירית בשם "אנטן טי.וי" שעקצה את המשטר האיראני כמה שרק יכלה, במסגרת הצנזורה. בביקור הנוכחי, הראשון שלו בישראל, הוא יופיע בשתי הופעות-כיתות אמן סגורות. מלבד זאת, בשבת (24.12) הוא יופיע בפטיפון-בר בראשון לציון, שם ינגן ויספר את סיפורה של סצנת המוזיקה באיראן. וכמובן, מלבד זאת, הוא מתכנן לסייר בין לוקיישנים ולרחרח לגבי הופעה עתידית יחד עם כל חברי להקתו שנמצאים כרגע בארצות הברית.

בימים אלה קיוסק עומלים על לשחרר את האלבום התשיעי של הלהקה, שבדומה לכל האלבומים יראה אור רק מחוץ לגבולות מולדתו. "הצנזורה שם כל כך גדולה שכשאתה רוצה לפרסם אתה צריך לבקש אישור ממשרד התרבות לגבי המילים שכתבת בשירים", מסבר סבחאני. "הם מוחקים לך את כל הפאנצ'ים ויכולים להכניס אותך לכלא אם משהו לא לטעמם. הם רק קוראים לעצמם משרד התרבות, למעשה זה אנטי-תרבות. אלה לא אנשים שאתה יכול לשבת ולדבר איתם. הם יודעים רק שפה אחת – כוח. זו הסיבה שעזבתי את איראן לפני 13 שנים. רציתי לפרסם את האלבום הראשון של הלהקה ומאז לא כדאי שאחזור לדרוך שם. במיוחד אחרי שהייתי כאן בישראל. הם לא הורגים על כזה דבר אבל בהחלט יכולים לשלוח אותך לכלא".

אתה שר בפרסית, רוב הקהל שלך, מן הסתם, אמור להיות באיראן. אתה בקשר עם הקהל הזה?
"אני עדיין שומר על קשר איתם בעזרת האינטרנט אבל הממשלה האיראנית מנסה לחסום אותי. הם מפחידים אנשים דרך הודעות בדפדפן האינטרנט שלהם או ששולחים להם הודעות פרטיות. מצד שני, הילדים באיראן ממש אוהבים את זה. מאז שהקמנו את קיוסק נהיו עוד להקות רבות באנדרגראונד האיראני. ואתה יודע, האנדרגראונד באיראן הוא אנדרגראונד אמיתי. בסצינה כולם שומרים על זהות אחרות בגלל שהם לא רוצים ללכת לכלא. זה נשמר ממש בסוד. הסמים שם הם פחות מהמוזיקה".

אז היכן הלהקות מופיעות?
"רק במקומות חבויים כמו דירות, מרתפים, מוסכים. כל מקום שהוא ריק ומבודד. זאת הסיבה למה קראנו ללהקה שלנו קיוסק. למעשה, זה אומר שזה מקום זמני ונודד כמו הקיוסקים באיראן. אם מישהו יודע שהשבוע יש בית ריק למישהו שאבא שלו נוסע לטייל אז תהיה הופעה. בשבוע הבא ההופעה תתרחש במקום אחר. מתוך זה קראנו לעצמנו בשם שמתאים לגישה נודדת בכל מה שקשור לחללים שניתן לג'מג'ם בהם".

אראש סבחאני. צילום: יולי גורודינסקי
אראש סבחאני. צילום: יולי גורודינסקי


איך גילית את הרוקנ'רול?
"כשהמהפכה קרתה, היה לי דוד שעזב את איראן והשאיר אחריו אוסף של קסטות. בחור מאוד מגניב. זה קרה לרוב האנשים שבגילי: אחיהם הגדול או דוד שלהם עזב את המדינה והשאיר להם קסטות של להקות מחו"ל שכיום אי אפשר להכניס לתוך איראן. אתה בסה"כ בן 8 ומקשיב לאוזניות ומנסה לפענח כל מיני צלילים רחוקים ממך כמו האיגלס או פינק פלויד. התאהבתי בסאונד של הגיטרות. אחר כך, בגיל 14 טסתי לארצות הברית וקניתי שם גיטרה שהבאתי אותה בחזרה לאיראן. היום אין אישור לשמוע אומנים שמגיעים מחוץ לאיראן. האלבום האחרון של קיוסק עוסק בדיוק בזה: הוא אלבום קונספט שמספר סיפור על בחור בשם קארמן אולטו, דמות אמיתית. בשנות ה-80, לאחר המהפכה, הוא הקדיש את חייו לייבוא אלבומים מחוץ לאראן והפצתם. דילר של מוזיקה. היה לו טעם טוב. אני זוכר שהוא היה מכין לכל שכונה רשימה של הקסטות ואחרי בית הספר הוא היה מציע לנו אותן. ככה במשך 20 שנה. באיזשהו שלב הוא נכלא למשך שלוש שנים על אשמת ייבוא תרבות המושפעת מהעולם המערבי. לא מזמן נזכרתי בו אז פרסמתי פוסט בפייסבוק ואז מצאתי אותו בגרמניה. חשבתי שזה סיפור מדהים אז התחלתי ליצור מזה אלבום ותוך כדי להקליט איתו ראיונות בסקייפ. באלבום הוא מספר את הסיפור של עצמו. אחרי שהאלבום יצא התחילו להתעניין בו, כרגע עושים עליו סרט דוקומנטרי. לפני כמה ימים ג'טרו טול הזמינו אותו לבאקסטייג' לאחר הופעה כי הם שמעו שהוא היה מפיץ את הקסטות שלהם באיראן".

יש לכם שיר שנקרא "מכתב למפקד". על מה הוא מדבר?
"זה על התקופה שבה שירתתי במשמרות המהפכה בתור אדריכל. היה לי מפקד שחזר ממלחמת איראן-עירק. אתה יודע, הם השתמשו בנשקים כימיים נגד האיראנים באותה מלחמה. המפקד שלי היה כל כך מנופץ מאותם כימקלים ומיום ליום ראית כמה שהוא נעשה חולה יותר ויותר. היינו מבזבזים את הזמן שלנו ביחד. אז הייתי שואל אותו המון שאלות כמו 'מה אתה חושב על המלחמה?', 'היית בן 18 כשקרתה המהפכה, אתה בכלל רואה מה קורה כרגע?'. אותו ילד בעל אידיאלים וערכים עוד מאז היותו בן 19-20 הקריב את חייו ועכשיו הוא קולט לאן המדינה הולכת. ועדיין הוא לא יכול לנטוש את המערכת שהוא נמצא בה".