מכונת הגשמת החלומות של שון דורון

שון דורון לא נח לרגע. עם קריירה של כמעט עשור, הוא אחד הדיג'ייז העסוקים בתל אביב; מהיותו הרזידנט הצעיר ביותר של החתול והכלב, דרך מעורבותו בהפקת המסיבות של מונוכרום, הופעות חוזרות ונשנות בליין הישראלי באיביזה רומרס, קבלת גושפנקת כבוד מהמפיקים סולומון ובלאק קופי (ניגנו את הטראק Amore שהפיק עם ג'ניה טרסול וג'וס&אלי בסטים שלהם), אי.פי חדש העתיד לצאת בנובמבר תחת הלייבל האמריקאי Inmotion Music, עבודה על רימיקס לפורטיס, תקלוטים שגרתיים בסלוניקי, בודפשט, מילאנו וניו מקסיקו ועכשיו – מקום של כבוד לצד מסאו פלקס, מרסל דטמן וג׳ון טלאבוט בפסטיבל הבינלאומי הנודד DGTL, שעשה השנה עלייה ויתרחש בסוכות בגני יהושע. והוא בן 26 בלבד.

>> סת' טרוקסלר מסביר למה הוא שמח להגיע ל-DGTL בתל אביב

"בוקר טוב", הוא עונה בקול מנומנם בשעה 14:00. "מצטער, הג'ט לג הזה". הוא בדיוק חזר מסיבובון של שבועיים בניו יורק ואל.איי, שם תקלט לראשונה במועדונים Highlight Room, Liaison, Sound ו-Jia. "פתאום קלטתי שהשנה אני 'על הקו'", הוא אומר כמודע לכך שזה יכול להיתפס כדושי לאללה. "בשנה שעברה הייתי עונה שלמה באיביזה והבנתי שאני לא יכול להיתקע רק במקום אחד כל כך הרבה זמן. יש ביקוש למוזיקה אלקטרונית בכל העולם".

תל אביב היא אינדיקציה מעולה למה שאתה מתאר. תוך שנים ספורות הפכנו למעצמת טכנו.

"כן, אבל זה לא תמיד היה ככה. לפני ארבע שנים לא היו מסיבות אלקטרוניות בארץ. הייתה סצנה מאוד ספציפית של מרתפים בלי חשיבה על השקעה או הפקה. היה מקום אחד ששם דגש על סאונד וזה היה הבלוק, ורק שם יכולת למצוא ליין-אפים באמת מטורפים. בזמנו היו מזמינים אותי לנגן במועדונים סט פתיחה של שלוש שעות כדי לחמם איזה די.ג'יי מיינסטרים. המוזיקה שלי נחשבה כ'מכבה'. לפני שהקמנו את זרם המונוכרום (יחד עם ירון בארבי, תום צרפתי ויניב אוחנה – נ"ב) קהל שהיה מזוהה עם מסיבות מיינסטרים לא היה מעז להגיע לסצנת האנדרגראונד, היחסית קשוחה ואפלה, שניגנתי בה.

"אני חושב ששינינו משהו בתפיסה של המוזיקה האלקטרונית אצל הקהל הישראלי. כשעשינו את האירוע הראשון לפני כשנתיים וחצי שנים חיברנו בין המוזיקה והלוקיישן. עשינו את המסיבה על הים, הבאנו תפאורה, סאונד טוב ואמנים שאנחנו אוהבים מחו"ל. הבאנו מוצר של חוויה כוללת שמדבר גם לקהל שאינו רק האנדרגארונד. באו כאלף איש, שזה הרבה יותר ממה שציפינו, באירוע השני כבר אפילו בר רפאלי הגיעה. היינו בהלם מזה והייתה תחושה של מהפכה. תוך שנה הסצנה גדלה וכבר לא היינו היחידים בעסק. פתאום כל המפיקים הבינו שצריך להעלות את הרמה בהתאם לסף הגירוי שעלה, ולעשות את ההפקה הכי טובה ולהביא את הדי.ג'ייז הכי גדולים בעסק. נוסיף על כך שאמן כמו סולומון הפך להיות גדול כמו ריהאנה ואת השאיפה היזמית של הישראלים והנה, היום רד אקסס מנגנים בשלוותא. זה משהו שפעם לא היה נתפס. הקהל הישראלי חכם ולא קל לקנות אותו, אתה חייב הפקה ברמה מאוד גבוהה. זו הסיבה שאני מאוד מתרגש לקראת DGTL כי אני חולק במה בינלאומית עם אמנים מטורפים כאן בישראל".

"שינינו משהו בתפיסה של המוזיקה האלקטרונית בישראל". שון דורון (צילום: שי תמיר)

אתה חושב שאנחנו בדרך להיות הברלין של המזרח התיכון?

"אנחנו כבר הברלין של המזרח התיכון. אתה יכול להגיד תל אביב וברלין באותו משפט וזה יהיה הגיוני. אם נפרק לגורמים את התהליך שתל אביב עוברת נשים לב שבכל שנה יש יותר ויותר הפקות גדולות סטייל DGTL, יש ייצוא גדול של אמנים מקומיים לחו"ל וכל שבוע מגיעים לכאן איזה עשרה די.ג'ייז גדולים ובינלאומיים. מהניסיון שיש לי עם די.ג'ייז מעבר לים הם אוהבים לבוא לישראל. כיף פה, יש שמש והקהל מרים. אחד האמנים שאירחנו במונוכרום אמר לי שהתקלוט שלו בישראל היה הטוב בחייו. הוא אפילו ענד את הצמיד של המסיבה תקופה ארוכה. כששואלים אותי מאיפה אני – אני אומר בגאווה שאני מתל אביב".

הוא אולי אומר בגאווה שהוא מתל אביב, אבל על נעוריו בתל אביב דורון דווקא ממעט לדבר. אם תשאלו אותו על מוזיקה או הפקה, שצף של דיבור, דעות ועובדות יישפך ממנו. האהבה הזו טבועה ב-DNA של דורון עוד מילדות. הוא גדל בצפון תל אביב לאב בונה כינורות כך שמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מהזהות שלו. הבית לדבריו היה "טיילת של נגנים" ואף הוא עצמו חטא במוזיקה קלאסית וניגן על גיטרה, כינור וסקסופון. כשגילה את המוזיקה האלקטרונית היה משקיע את זמנו בבניית עמדת דיג'יי מלגו, בזמן שילדים אחרים בנו מגדלים. בגיל 10 הוא שיחק עם צלילי המחשב, בגיל 14 התחיל להפיק ביטים ובגיל 15 התחיל להסתובב בברים בתל אביב חמוש בתיק גדול מפוצץ בדיסקים, מבקש מברים שייתנו לו לתקלט. בגיל 16 הוא זכה בתחרות די.ג'ייז של מועדון הג'י ספוט המיתולוגי, מה שגרם לו להבין שזה יותר מתחביב וחלום.

"כשהייתי בצבא ניגנתי בחתול והכלב, וזו הייתה הגשמת חלום", הוא נזכר. "הייתי אז בן 18, שזה לא הגיל שאתה יכול להיכנס לחתול והכלב ובטח שלא לנגן שם. שיקרתי ואמרתי שאני בן 26 כי הייתי מוכן לעשות הכל כדי לקבל את הבמה שמגיעה לי. לא רציתי לנגן בסתם ברים, רציתי את הטוב ביותר של אותה תקופה. זה הביא אותי להיות שלוש שנים רזידנט במקום וגזר עליי חיים כפולים. הייתי מנגן עד שש בבוקר, מחליף למדי צבא בשירותים כשאף אחד לא רואה ובורח לבסיס. זה היה כבד אבל אני זוכר את התקופה לטובה. שמעתי המון מוזיקה והייתה לי הזדמנות לפגוש אמנים בינלאומיים שאני מעריץ. הרגשתי שאני חי את החלום שלי ולא רציתי ששום דבר יעצור אותי. ידעתי שיש לי את זה ולא רציתי שישפטו אותי על פי הגיל שלי". את החלום השני שלו דורון הצליח להגשים בשנה שעברה כשניגן באיביזה. "לנגן שם עונה שלמה היה חלומי. תחושת אופוריה של הגשמה עצמית".

אז מה החלום השלישי שלך?

"להקים ריזורט באי מרוחק. חלקת גן עדן קטנה ושקטה שלי ושל חברים שלי. האוטופיה מבחינתי היא ליצור יצירה שלמה שבה לכל אחד יהיה את החלק שלו בדבר. זה בעצם הלייף סטייל המונוכרומטי שלנו. מונוכרום הוא מובמנט והוא נמצא בכל מקום. כל אחד ואחד הוא אינדיבידואל ובעל יכולת יצירה משל עצמו. האדם היחיד יכול לבחור אילו הסחות דעת הוא מנטרל כדי לראות את מה שרלוונטי בעיניו. אתה יכול לצבוע את העולם בצבעים שאתה רוצה רק אם תנמיך לרגע את ההסחות. זה הפילטר המונוכרומטי. הוא תהליך. כמו הסמל שלנו: מקרנף הוא הפך לקרנף-זברה. קרנזיברה".

פסטיבל DGTL, חמישי (5.10) מ-14:00 עד הלילה, כרטיסים החל מ-180 ש"ח.