שנה למותה של אהובה עוזרי: זכרונות מהדירה הקטנה והכשרון הענק

אהוד בנאי, שי צברי ושאנן סטריט כותבים על אהובה עוזרי - הזמרת והכותבת שכמוה לא הייתה ולא תהיה עוד. "לא התחשבה במשטרת הז'אנר ולא נכנעה לסוהרי הסגנון"

אהובה עוזרי (צילום: אילן בשור)
אהובה עוזרי (צילום: אילן בשור)

אהובה עוזרי, הזמרת והמלחינה שהפכה לדמות החשובה ביותר בדור המייסדים של המוזיקה המזרחית בישראל, מתה בדיוק לפני שנה. במשך שנים קולה של אהובה עוזרי הושתק בתחנות הרדיו המרכזיות, ודווקא כאשר לא יכלה עוד לשיר – תוך מאבק ממושך בסרטן הגרון – זכתה לתפוצה כלל ישראלית באמצעות הקולות של בני ובנות טיפוחיה, חוצי הז'אנרים והשיוכים העדתיים. שנה אחרי, שלושה אמנים חולקים זכרונות מהעבודה המשותפת איתה.

[tmwdfpad]

אעשה ממך פריד אל בנאי

אהוד בנאי

במהלך העבודה על האלבום של אהובה, "מעלי דממה", הגעתי בוקר אחד אל ביתה הצנוע, הכמעט נזירי, בשכונת נווה צדק. סלון גדול ומואר, קירות לבנים חשופים ללא תמונות, ריהוט מועט, ספה, כיסא ושולחן עבודה עם מחשב ומקלדת.

אהובה הציעה לי כמה טקסטים והשמיעה לי כמה לחנים שניגנה בקלידים ובבולבול טראנג. בחרתי את השיר "בסתר", מונולוג של בחור מאוהב לאימא של חברתו שחוששת ממנו. אמרתי לה שאני מאוד אוהב את השיר, רק חושש שאולי המנעד שלו קצת גדול עליי. "אל תדאג", היא אמרה לי, "אני אדריך אותך ואעשה ממך פריד אל בנאי".

כמה שבועות אחר כך קבענו להיפגש בסטודיו של מפיק האלבום שאול בסר כדי להקליט סקיצה ראשונית של השיר. אהובה נתנה לי את הכתובת – שדרות הר ציון 25. הגעתי לשם. דרום תל אביב, ליד התחנה המרכזית הישנה, איפה שהיה קולנוע מרכז, מסביבי עובדים זרים ומכוני ליווי ואני לא מוצא את הדירה של שאול בסר. בימים ההם עוד לא היה לי נייד אז התקשרתי לאהובה מטלפון ציבורי עם טלכרט. כן, כמו האדם הקדמון. אמרתי לה שאני בהר ציון 25. היא שאלה את שאול מה עושים, אני בהר ציון אבל לא מוצא את הדירה. והוא אמר, "אהובה מה פתאום הר ציון, זה שדרות בן ציון". זה היה ממש מתאים לאהובה לשלוח אותי לדרום תל אביב ולא לשדרות שמקשרות בין הבימה לדיזנגוף סנטר.

העבודה עם אהובה הייתה מרתקת, מצחיקה, שופעת בשמחת חיים ואהבת מוזיקה. יותר מכל היא נהנתה מהדואט שלנו בסוף השיר, כשהבולבול טראנג והגיטרה משתוללים בכיף.

עדיין פוגש אותה

שי צברי

אהובה עוזרי ושי צברי (צילום: מעיין קאופמן)
אהובה עוזרי ושי צברי (צילום: מעיין קאופמן)

ביום של ההלוויה שלה אסף תלמודי, שעובד איתי בשנים האחרונות, העלה פוסט לפייסבוק עם וידיאו של הופעה משותפת של אהובה איתנו בפסטיבל מוזיקה בפולין וכתב בפשטות: "זכינו!", ובתוך העצב הגדול השתררה תחושה של הכרת תודה על הזכות הגדולה שהייתה לנו להכיר ולעבוד וללמוד בכזו אינטנסיביות עם אהובה.

בלי הרבה מילים גבוהות ועם המון דוגמה אישית אהובה לימדה אותנו שיעור על מוזיקה ועל היכולת שלה להשפיע על אנשים ולחבר ביניהם, על שמחה ותאוות חיים, על אמונה ועל אהבה וחברות.

אחרי שהיא נפטרה למדנו ממנה גם שיעור על חסד כשפתאום צצו סיפורים של חולי סרטן שהיא ליוותה ותמכה בהם נפשית, ובמיוחד הסיפור על כך שכשהייתה צריכה ללכת לבדיקות הייתה מקדימה בשעתיים, יושבת בפתח חדר הרופא ומשוחחת עם החולים הממתינים – מעודדת, מנחמת ומשתפת. למרות ששנה עברה, לפעמים אני עדיין פוגש אותה. אני שר שיר שלה, מסובב את הראש לרגע והנה היא שם יושבת על הבמה מנגנת בריכוז – תמיד מחייכת – מניפה את הידיים. מאושרת.

היא הייתה שם גם כשהקלטנו את "אלומות של אור" – שאלנו את עצמנו, שאול בסר ואני, מה היא הייתה אומרת ואיך היא הייתה רוצה שזה יישמע (אהובה הייתה קפדנית ודעתנית בענייני שירה כמו שרק זמרים ענקים יודעים להיות). אני לא יודע אם הצלחנו, אבל אני יודע שהיו כמה רגעים שבהם כשעצרנו את ההקלטה נשארנו שנינו בשתיקה מהורהרת, ובשקט הזה כל מה שהדהד היה אהובה והגעגוע הגדול שלנו אליה.

אהובה עוזרי (צילום: פלאש90)
אהובה עוזרי (צילום: פלאש90)

לא התחשבה במשטרת הז'אנר

שאנן סטריט

אהובה עוזרי הייתה אמנית על שהסתובבה בינינו. היא הייתה בעלת עוצמה בלתי מתפשרת וקול ייחודי שלא נשמעו ולא ידעו להישמע לשום תכתיב. אהובה עוזרי לא התחשבה במשטרת הז'אנר ולא נכנעה לסוהרי הסגנון. אמת, לקח זמן רב וארוך עד שהעולם התרבותי הישראלי הקונבנציונלי הבין מה מסתובב לו מתחת לאף, אילו כוחות אדירים ספונים בדירה הקטנה הזו בנווה צדק. אבל אולי מה שצודק ונכון עתיד תמיד להתרחש לבסוף? הלוואי.

אלף זיכרונות יש לי ממנה. אלף רגעים. אלף חוויות. וכמוני יש עוד אלף. "נגעה בכל מי שהכירה", נהוג לומר. בהיעדרה הידלדל עולמנו התרבותי המשותף. השתטח במשהו. איבד מעט מעומקו. כיף שהיא השאירה כל כך הרבה וטרגי שלא יהיה עוד. עם לכתה אבדה לי אישה ואישיות אהובה. יהי זכרה ברוך.