מוניקה סקס בראיון לכבוד מופע 20 השנה לאלבום "פצעים ונשיקות"

20 שנה עברו מאז "פצעים ונשיקות" - אלבום הבכורה של מוניקה סקס, ותודו שזה מרגיש כמו נצח וחצי. לרגל מופע מיוחד שבו הם יבצעו אותו מתחילתו ועד סופו, הושבנו אותם בחדר אחד עד שהם נהיו מרירים

מוניקה סקס. צילום: איליה מלניקוב
מוניקה סקס. צילום: איליה מלניקוב
29 בינואר 2015

מוניקה סקס שינו את החיים לכמה וכמה אנשים. אפשר לחתום על זה גם בלי לעשות סקר. הם שינו גם את שלי. כילד בן 12 ראיתי הופעה שלהם ולבסיסט, אני חושב, הייתה חולצה עם תמונה מטושטשת של להקה מוזרה עם שם מוזר – פיקסיז. “רוק ישראלי" – קופירייטינג שכמו הגיע משולחנו של ינון מגל – הוא התיוג המגושם שהודבק ללהקות כמו מוניקה סקס ובנות דורה, והכיתוב על החולצה של הבסיסט הוא עדות לחוסר הרלוונטיות שלו: הלהקות הטובות, הרעות והבינוניות שבסצנת הרוק התל אביבית בין סוף שנות ה־80 לאמצע שנות ה־90, שנות שמיר ורבין, היו שגרירות של תרבות זרה בלב ישראל, בטי שירט או בסאונד של מצילות. הן היו רוקנ'רול דווקא בזכות היעדר היומרה לענות על שאלות מיותרות על “רוק ישראלי".

20 שנה בדיוק אחרי צאת אלבומם הראשון “פצעים ונשיקות", חברי מוניקה סקס הם עדיין יהלי סובול (42, גיטרה ושירה), פיטר רוט (40, גיטרה) ושחר אבן צור (42, תופים), אך עם בסיסט אחר במקום יוסי חממי ההוא – ספי אפרתי (39). מאז הפך “מכה אפורה" להמנון של ירושלמים שעוברים לפלורנטין, מוניקה סקס נסעו לניו יורק וחזרו ממנה והוציאו עוד ארבעה אלבומים. סובול הוציא גם אלבומי סולו וכתב רומנים, רוט ניגן עם אריק איינשטיין אבל גם עם הזבובים ומלכת הפלקט, ושחר אבן צור הניח למערכת התופים והוציא ארבעה אלבומי סולו.

20 שנה של קריירה הן גם 20 שנות קילומטרז' בראיונות. הם יודעים מה לומר ואיך דברים שנאמרים יוצאים בעיתון אחר כך, גם כשהם נכנסים אחד לדברי האחר, גם כשהם מתווכחים. בחדר אין כלי נגינה, אבל שורה בו אווירה הטעונה בתיאום הנדיר שיש לאנשים שמנגנים זה עם זה כבר ממש הרבה זמן.

מתי נהיה לכם ברור שיהיה מופע לרגל 20 שנה לאלבום?

אבן צור: “כשעשינו את האלבום ‘מנגינה', לפני ארבע שנים, קלטנו של'פצעים' יש סוויט סיקסטין ורצינו לחגוג. ארבע השנים האלה עברו נורא מהר".

תשחקו עם העיבודים או שהביצועים יהיו נאמנים לאלבום?

רוט: “בדיוק כמו באלבום. ננגן את כולו מההתחלה ועד הסוף, לפי הסדר. יש כמה להיטים כמו ‘מכה אפורה' ו'על הרצפה' שעדיין מנוגנים בהופעות, אבל יש הרבה שלא. בא לנו שההופעה תהיה מעניינת מוזיקלית, והדרך לעשות את זה היא לחזור לפדלים ולגיטרות של פעם".
סובול: “לכאורה זה שחזור של האלבום הראשון, אבל בעצם מעולם לא ניגנו אותו כיצירה שלמה. ‘מכה אפורה' תמיד היה השיר האחרון באלבום, אז זה לגמרי חדש לנו. בסיבוב הראשון לא היינו נאמנים לאלבום, ניגנו –
אבן צור: “שיכורים".
סובול: “שיכורים".

הלכה הספונטניות

“הסבלנות של הקהל לשירים חדשים מינימלית", אומר סובול, “אנחנו על קו התפר. מצד אחד אנחנו מיינסטרים, מצד שני יש לנו קהל שהתחיל איתנו ועדיין רואה בנו משהו שהוא גילה".

בממד מקביל יכולתם להישאר להקה קטנה.

כולם: “לגמרי".
אבן צור: “התחלנו עם הרבה מגבלות, וכשאתה מתחיל ככה אתה פונה לקהל קטן. הרגשנו שהסיכוי שנדבר להמון אנשים כמו להקות אחרות שפעלו בזמנו לא סביר".
סובול: “לא היינו להקת גן חיות".

ההערה האחרונה מקפיצה כדור פינג פונג בין שלושה מתוך הארבעה (אפרתי יושב בצד עם הבעת הפנים הפלגמטית ביותר שיש לו במלאי) – האם הם היו עכשוויים, האם הקספרים היו עכשוויים, ממי הם הושפעו. שמות נזרקים באוויר. זה נשמע כמו דיון שרלוונטי יותר ללהקה צעירה ופחות לרביעייה שמתכוננת למופע שמשחזר אלבום שיצא לפני 20 שנה. אבל אצל מוניקה סקס אין כפתורים שכבר אי אפשר ללחוץ עליהם. אפילו הכפתור שפורש מעליהם את צלה של גן חיות (“בתקופה שלנו הם היו להקה מאוד גדולה", סובול מבהיר).

“היה לנו סאונד נכון כי לא ידענו מה אנחנו עושים", אומר סובול אחרי שאבן צור מתאר את הלהקה כ"להקה של חברים מבית ספר". “ההובלה של ירמי (קפלן, שהפיק את 'פצעים ונשיקות' – ע"ק) הכריחה אותנו להיות הרבה יותר מהוקצעים. הוא שייף ומיתן אותנו".

את מי זה הכי תסכל?

אבן צור: “את יוסי" – טוב, קל להאשים את מי שלא נמצא בחדר – “כי הוא הכריח אותו להיות רוקיסט, מה שהוא לא היה. אותי הוא לימד לתופף. לפני זה הייתה לי אנרגיה, אבל לא באמת ידעתי לתופף. בכלל, בהתחלה, לפני שהיה לנו את פיטר, כשהיינו שלושה אנשים, היינו כמו קבוצת כדורסל שאף אחד בה לא יודע לקלוע. כשהתחלנו ליצור הדיבור על סאונד היה קיים רק בתוך האולפנים. היום למפיק יש טביעת אצבע יותר משמעותית מאשר פעם, כשהיא הייתה של הכותב".

פתאום מתחילה לנזול לו קצת מרירות בזווית הפה. “יש תחושה שלמי שלא עבר את שרשרת החיול הזאת, מאנלוג לדיגיטל, חסרה חוליה בדנ"א. ילדים שיוצרים היום מוזיקה, הסאונד שלהם הוא אמ־פי־שלושי. אבל את הקהל לא מעניין אם הקלטת בשירותים הפוך על ארבע עם טייפ סלילים. הרומנטיקה נשחקה, זה כבר לא מעניין אף אחד".

“רוק זו מוזיקה שספונטניות חשובה לה", סובול אומר. “הכלי הזה, מחשב, מספק יכולות שליטה ומניפולציה, והן לא עושות טוב לרוק, שברגעים הכי טובים שלו הוא התפרצויות של טינאייג'רים. חסרה לי הראשוניות, החד פעמיות של ההקלטה. כשאנחנו הגענו, בשנות ה־90, זה היה הסוף של הדבר הזה. אתה כבר לא עומד וכל הלהקה מנגנת לתוך מיקרופון אחד כמו אלביס בשנות ה־50, כשאחרי חצי שעה כבר יש לך את הוויניל. בשלב מסוים אתה עוצר ושואל, מה המהות של הדבר? אתה חושב על אלבומי הבכורה של הקיור, הסמית'ס, לד זפלין, ולא במקרה הרבה פעמים האלבומים הכי גדולים הם אלבומי הבכורה".

גם אצלכם?

סובול: “לדעתי לא. יש אלבומים שאני יותר אוהב, כמו ‘יחסים פתוחים' הניסיוני. אותו היה הכי מעניין לעשות. לא היה מפיק באולפן, היינו מין תרנגולת שהטילה ביצת זהב אחת אז קיבלנו תנאים מדהימים מחברת תקליטים שלא באה לדבר איתנו עד שהם קלטו שהגירעון גדול מדי ושכבר לא שווה לעצור את ההקלטות".

סיפור קלאסי.

סובול: “שמע, זה לא שלהקות רוק מגיעות לקלישאות. הקלישאות מגיעות ללהקות". קצת יותר מאוחר, רגע לפני שאני מכבה את מכשיר ההקלטה, בחדר נשאר תלוי האוויר הכבד הזה שיש בחדר חזרות אחרי שלהקה מנגנת. ככה זה כשאתה עובד על הטיימינג המשותף שלך במשך 20 שנה.

מוניקה סקס (מופע פותח: קרח 9), שישי 06/02 בבארבי