20 שנים למותו של נוטוריוס ב.י.ג: בשבילי הוא יותר טוב מהביטלס

למה אני אובססיבי לראפר שמת כבר 20 שנים? יש אנשים שאובססיבים לביטלס. זה הגיוני. אחרי הכל, מדובר בלהקה שהיתה עולם ומלואו לעולם ומלואו. להקת בנים עם 4 זהויות ייחודיות (ובלי בדיחות על הריסון), עשרות אלבומים (עם אלבומי הסולו) ומספיק גיוון כדי להפוך לתופעה. להקה שכל אחד יכול למצוא את עצמו בה, להעמיק לתוך קטלוג נרחב ולהרגיש שייך. אף פעם לא הבנתי את הביטלס באמת. אני הייתי עסוק בלהיות אבוססיבי לבחור שחור ושמן שחי רק 25 שנים, הקליט בחייו רק שני אלבומים ומת כבר 20 שנים.

יש לי את כל האלבומים של ביגי. טוב, זה קל. אבל גם שמעתי כל בוטלג ורימיקס אפשרי, קראתי את הביוגרפיה שלו, ראיתי עשרות דוקומנטרים על חייו (וסרט עליליתי אחד בינוני), חפרתי על מאות שעות של ריאיונות עבר איתו (ועם אישתו וחבריו וכל מי שפגש אותו בערך), הייתי בערבי מחווה, קריוקי, הרצאות, מה שתרצו. אפילו הרציתי עליו בעצמי. בסלון ביתי תלויה תמונתו המיתולוגית, עוטה כתר עקום ומביט בי. ועדיין, לקח לי שנים להבין למה מכל הדמויות השונות בעולם ההיפ הופ – חלקן הרבה יותר דומות לי מראפר רחב־אף ופוזל שגדל בשכונה העלובה ביותר בברוקלין – דווקא הוא הפך לאייקון עבורי. וזה פשוט.

אבל לפני, סיפור – כי ביגי אהב כל כך לספר סיפורים. לגדול בהוד השרון של ראשית שנות ה-2000 היה גנרי כמו האופנה המיותרת של אותה התקופה. לשניהם לא ממש התייחסתי, ולא באופן קול. נכון, כולם מרגישים לא שייכים בתקופת הנעורים, אבל קל להרגיש שונה בעיר שבה לכולם יש את אותה אאודי TT. אז מסתגרים באזניות ולוחצים פליי. דיי רגיל. באזניות שלי נוגן הביט הנוסטלגי של "Things Done Changed", עם אנגלית קלוקלת, גסויות, אלימות והקול המהפנט של ביגי. את הבית האחרון הוא ממסמר עם השורה "Shit, my Momma got cancer in her breast". שיט, גם לאמא שלי יש סרטן בחזה.

ביגי הממזר הזה היה חכם יותר מכפי שרצה שתדעו. זו תכונה שהיתה לו עוד מילדות. כשהיה בן 13 בלבד נהג ללבוש את מדי בית הספר, לנשק את אימו לשלום, לצאת מהבית ומיד לעלות לגג ולהחליף בגדים, כדי שיוכל לצאת ולסחור בסמים במהלך היום. גם מוזיקלית הוא נהג ללבוש בגדי סטריט. אלבומו הראשון עמוס בתיאורים על חייו הקשים כסוחר סמים, על העוני, האלימות אליה נחשף עוד מגיל צעיר, על הזמן שבילה בכלא, על החברים שאיבד.

רק שתוך כדי נחשפו צדדים נוספים. חוש הומור מתוחכם, שנינות מילולית בלתי נתפסת, שפה רווית עומקים, עולם דימויים צבעוני וייחודי, עין חדשה לרגעים אנושיים ויכולת סיפור סיפורים מופלאה. ואז נחשף הלב הענק שעומד מאחורי הכל. מסתגרים באזניות, לוחצים פליי ומשתגרים ברגע לעולם אחר, המציאות המדומה האולטימטיבית. אין בזה שום דבר רגיל.

מצאתי את עצמי בו, דווקא באחר. אדם כל כך שונה ממני בכל מובן – זמן, מקום, סיפור חיים, אופי, מראה – ובכל זאת, ראיתי בו אותי. נער לבן מהוד השרון. הוא יכול לדבר על הימים שבהם לא קיבל מתנות בקריסטמס, אבל אני זיהיתי את מבטי הקנאה ששלחתי למכוניות האאודי TT בזמן שרכבתי על אופני לתיכון. ולעזאזל אם אלו היו בעיות של לבנים, הם היו הבעיות שלי. ומבחינתי, גם שלו.

בניגוד לגיבורי נעורים שנוטים לרוב לדהות, ביגי עדיין קרוב אלי. אלבום הבכורה שלו, "Ready To Die", עדיין מתנגן אצלי בקביעות. אני גדול בכמעט עשור מהגיל שביגי היה בו כשהוציא את האלבום הזה, ובכל זאת ילד גנגסטר שחור בן 22 משנת 1994 מלמד אותי על החיים. ככל שאני מעמיק בו, רואה עוד ריאיון או שומע עוד רגע חדש בשיר נושן, אני מבין יותר עד כמה היה מדובר באמן טוטאלי. לא רק כזה שהקדיש את חייו, כמעט באופן מילולי, למוזיקה. אלא אמן שמכיל כל כך הרבה גוונים, עומקים וזוויות. אמן שבו גם נער לבן מהוד השרון יכול למצוא את עצמו בו, להעמיק לתוך המוזיקה שלו ולהרגיש שייך. גם אם הוא כל כך אחר. מוזיקאי שהוא עולם ומלואו.