ביקורת התרבות לא מתה, היא רק מריחה מוזר

"הרבה דיו נשפך בעניין הביקורת, ולא הייתי דש שוב בנושא הזה, שנדמה כי אי אפשר לחדש בו עוד, אלמלא הצורך הרגשי להגיב", כך נפתח טקסט אהוב ומפורסם של חנוך לוין, "מילה בזכות הביקורת", שבו מבקר התיאטרון המהולל הופך לנגד עיני הקורא, במחי משחק מילים אחד, לכרטיסן אוטובוס צנוע. הרבה אמנים ויוצרים פגועים עשו כמיטב יכולתם לשחוט את המבקרים בחזרה: ג'יי זי הזמין אותם לנשק אותו בחור התחת ב"99 פרובלמס", בוב דילן הנציח אותו בחידתיות בתור הלוזר הנצחי "מיסטר ג'ונס" ב"בלדה לאיש רזה", אפרים קישון הסתפק בכך שהמציא עבור חיים גמזו, מבקר התיאטרון מטיל האימה של הארץ, את הפועל "לגמוז". אבל לוין היטיב יותר מכולם, בתמהיל אופייני של רשעות וחמלה, להסביר כי "המבקר, יותר משהוא בא לבקר אותנו, בא לבקר את הנהג… עלינו להאריך רוחנו ולעזור כמיטב יכולתנו לאותו מבקר שלוח החברה, אדם עם כובע של נהג אך בלי הגה, הנכנס בדלת אחת, נוסע ללא תכלית ומטרה, ויורד כעבור רגעים ספורים בדלת השנייה".

לוין כתב את הדברים באמצע שנות ה־70, קצת אחרי שאותו גמזו שחט את "מלכת אמבטיה" שלו מעל דפי העיתון. גם הוא לא היה יכול לחזות שחצי מאה לאחר מכן אנשים ידברו – כבר כמה שנים טובות – על האפשרות הסבירה לחלוטין שהביקורת עצמה פשוט מתה. האמת היא שבהקשר הזה המטפורה של לוין קולעת טוב מדי. אותו אדם עם כובע של נהג (מטפורי) אבל בלי הגה (מטפורי), בדיוק כמו הכרטיסן הממשי, מופיע בחיינו לעתים יותר ויותר רחוקות, אולי רק בשעות העומס. הוא נראה עייף עוד מהימים שאגד הייתה מונופול. הכל עובד אחרת: הנהג כבר לא לוקח כסף, אפשר לעלות מאחור, הקווים עצמם השתנו. לפעמים אפילו נדמה שהוא נעלם, עד שפתאום הוא מפתיע אותך באיזו נסיעת אוטובוס: "היי! זוכר אותי? כרטיסים בבקשה".

העובדות אמורות לדבר בעד עצמן: שתי מגמות מקבילות, אחת חברתית ושנייה כלכלית, שחקו בשנים האחרונות את מעמד המבקר, וליתר דיוק, את הדמות הארכיטיפית של מבקר התרבות, עד דק. הסנוב השנון ומטיל האימה, זה שהונצח טוב מכולם דווקא בדמותו של מבקר המסעדות אנטון אגו ב"רטטוי" של פיקסאר, איננו עוד. השינויים הפוליטיים של השנים האחרונות גרמו לרבים לערער על סוגיית האובייקטיביות של האליטיסטים קובעי הטעם, ולזרוק אותם לעזאזל. באספקט הכלכלי של הדברים, עם הצטמקות הפרינט, טורי הביקורת קוצצו מ־1,000 ל־600 ל־300 מילה ונדחקו לשולי העיתון. מהפינות האלו קשה לנבוח, אלא אם כן אתה נשען על דרכים אחרות להביא אליך את הקורא – לדוגמה כתיבה בסגנון מאוד פרובוקטיבי, לרוב עם אספקט פוליטי מובהק (רוגל אלפר, למשל). עם הדחיקה הזו הצטמצמו, כמובן, גם תנאי ההעסקה של המבקרים: להוציא כמה ותיקים כגון אורי קליין, מבקר הקולנוע המיתולוגי של הארץ, היום הרוב המוחץ של המבקרים בישראל הם פרילנסרים או ממלאים תפקידים נוספים בגופי התקשורת שבהם הם עובדים.

אבל אם תפתחו עיתון או תיכנסו לאינטרנט ותחפשו ביקורות, אתם לא תשימו לב לשום דבר מכך. יש המון ביקורות – על טלוויזיה ועל קולנוע, מקצועיות וחובבניות לגמרי, ארוכות ובנות 280 תווים. אף אחד כבר לא ממש עובד כמבקר, אבל כולם שמחים לבקר, כל הזמן.

"היום כולם רוצים להגיד את דעתם, אבל לא הייתי קוראת לזה ביקורת", אומרת מיה סלע, מגישת רדיו בכאן תרבות ולשעבר מבקרת ספרים וטלוויזיה בהארץ. "הם רק מרימים זה לזה ומשבחים את השני, וברגע שהביקורת באמת ביקורתית אתה ישר מסומן כמבקר אכזר, צמא דם, דמון. אבל גם הביקורת הממוסדת איבדה את ההשפעה שלה. ספר יכול לקבל ביקורות מאוד מאוד טובות, ריאיון שער בגלריה שישי, ולא יקרה איתו כלום. פעם זה היה מוכר לך מהדורה שלמה, היום אין דבר כזה. למי שמתלונן על זה אני אומרת – זה אתם הרגתם את הסמכות. הרגתם את המבקרים כשנכנסתם בהם בכל פעם שלא הסכמתם איתם, בכל פעם שהתלוננתם על זה שיהודה ויזן כותב כמו שהוא כותב. עכשיו, אתה יכול להגיד שויזן היה מרושע. אבל מה שכואב להם זו הביקורת שלו על הספרות שלהם, לא כל הקישוטים מסביב".

"אני מניח שהקהל בקולוסיאום לא גילה עניין אמיתי באמנות החרב של הגלדיאטורים. ההמון אוהב דם, לא אכפת לו מי מקיז אותו ולמה ואיפה", אומר על כך יהודה ויזן, שביקורות הספרות העוקצניות ורחבות היריעה שלו כבר הפכו לקאלט או לתרחיש אימים, תלוי אם אתה קורא או משורר. "לראיה, כשאני כותב מאמר חיובי, או חיובי למחצה, הדבר עובר בשתיקה".

אתה לא מרגיש לפעמים לחץ, פנימי או חיצוני, לבדר את ההמון ולשפוך קצת דם אקסטרה?
"לא. אני כותב בדיוק את מה שאני חושב. המונח פרובוקציה זר לביקורת הספרות. כשמשורר כותב ביקורת יש בה טמפרמנט אחר, איני חוקר ספרות ולא פרשן. הנוסחה של בודלר לכתיבת ביקורת שלילית היא כזו: 'מר פלוני הוא אדם לא הגון, ויתרה מזו גם טיפש; ואת זאת אני עומד להוכיח'". בהחלט ישנו הומור בביקורת שלי, כלי חשוב מאוד שגם מסייע לי להתמודד נפשית עם החוויה המייאשת שבקריאת ספר נורא, אך הוא גם מסייע בחידוד המסר ובשכנוע הקורא".

העתיד מחייך למבקרי המסעדות

העניין נעשה מורכב הרבה יותר כשמבינים שאף שיש מאפיינים משותפים ברורים לעבודה ולסגנון של כל מבקר, הגורלות של הביקורות בתחומים השונים ממש לא כרוכים זה בזה. האמת היא שמעולם לא היה ייעוד אחד לביקורות, והן משתנות לא רק מתחום לתחום, ממבקר למבקר ומעיתון לעיתון. ישנה הגישה שאימצה לעצמה מיה סלע: "אני לא יחצנית ולא באתי להמליץ, המטרה היא למפות את השדה". ישנה הגישה הצרכנית יותר: האם לראות את הסרט הזה? האם לאכול במסעדה הזאת? ברוב המקרים כל טקסט נמצא איפשהו על הספקטרום בין שני הקצוות האלו, וקהל הקוראים, אותו מבקר־של־מבקרים, כבר ימצא איך להיות לא מרוצה: "אז לראות או לא? לא הבנתי כלום", או להבדיל, "בשביל ביקורת כזאת אני יכול גם סתם לראות את הדירוגים" – ואת הדירוגים האלה יכולים לספק גם המון גולשים אנונימיים (חלקם אפילו אולי מטעם המסוקר). חוכמת ההמונים אולי יכולה להחליף את ההמלצה, אבל היא לא יכולה לתחזק שיחה מעניינת סביב מוצר תרבות.

אוהבים לומר שהדבר היחיד שהגיע עם האינטרנט הוא חיוביות משתפכת, אבל גם זה לא לגמרי נכון. סלע אמנם מציינת בגלגול עיניים את "המוסך", אתר שקם כקונטרה לביקורת הספרות בישראל והאג'נדה הרשמית שלו היא שהוא נערך "על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכל – התשוקה הפשוטה לספרות טובה", כלומר מקדם את מה שטוב ומתעלם ממה שרע. יש לא מעט שדוגלים בגישה הזאת (מדור הספרים של באזזפיד עורר שערורייה לא קטנה, ואף גל קטן של כתבות נוסח "הביקורת מתה", כשהודיע עם הקמתו שהוא יפעל לפיה), אבל האינטרנט גדול מאוד, ולכן היו גם כאלו שמתנהלים בו אחרת לגמרי.

אור סיגולי, המנהל האמנותי הטרי של סינמטק חולון, שעשה את הקריירה שלו בתחום הקולנוע במידה רבה בזכות בלוג ביקורות הקולנוע העצמאי סריטה שהוא כותב ועורך עם אורון שמיר ועופר ליברגל, מעולם לא דגל בגישה זו. הבעיה העיקרית שהפריעה לו הייתה ההיקף המצומצם שניתן בעיתונים לביקורות. "לא היה מקום להתעמקות או לחפירות. לביקורת יש שני תפקידים: אחד הוא לעשות סדר והשני הוא לפתח דיון. הבלוגים החזירו את זה. סינמסקופ ועין הדג היו הראשונים, אחר כך אנחנו הגענו. עורכי מגזינים מפחדים מאורך, בצדק. רוב האנשים לא קוראים הכל. אבל אתר כמו סריטה פונה בכל מקרה לקהל נישה. אני לא אמליץ עליו לחברים של ההורים שלי".

גם אם לביקורת יש הרבה יותר מה להציע מעבר להמלצה הצרכנית, אי אפשר לנתק אותה לגמרי מהתכלית הזו. לכן השאלה כיום היא – מה הצרכן מסכן אם הוא לא קורא את הביקורת או הולך נגדה? במקרה של מוזיקה, הסיכון נמוך מאוד: לא אהבת שיר או אלבום? עברת תוך שנייה לדבר הבא. השתעממת מסדרת טלוויזיה? נגיד ששרפת שעתיים. הלכת לסרט גרוע? בזבזת קצת כסף והרסת לעצמך ערב בחוץ, מצרך שהולך ונעשה יותר נדיר ככל שאתה מתבגר. הצגה כושלת? מסעדה דוחה? פה הצרכן כבר מהמר על מאות שקלים ואולי גם על פעילותה התקינה של מערכת העיכול שלו; לפי ההנחה הזו, אפשר להניח שהעתיד מחייך למבקרי המסעדות והתיאטרון, אם כי מסיבות מובנות כנראה יותר לראשונים. אבל מה עם מבקרי המוזיקה, שרק לפני כמה עשרות שנים התהדרו בתארים מפוצצים מטעם עצמם כמו "עיתונאי רוק" והיו, לרגע קצר, גיבורי תרבות קטנים – שוליים מאוד בפנתיאון, אבל עדיין בעלי נוכחות?

"אין כמעט ביקורת מוזיקה ישראלית היום, בעיקר כי המוזיקה כבר לא כל כך חשובה", קובע נדב מנוחין, מבקר המוזיקה הישראלית של וואלה, "לכן גם הצורך שלנו לתת משמעות לדברים הרבה פחות משנה להרבה אנשים. אם אתה מסתכל על מה שהביקורת הייתה בשביל הביטלס, דילן או ספרינגסטין, כשהיא ממש נלחמה על התפיסה של רוקנ'רול כאמנות – זה נעלם. אני חושב שהסיפור של הטעם פחות חשוב. מבקר נועד לשים דברים בהקשר ולהגיד מה המשמעות של הדברים על רקע תופעות חברתיות אחרות, למה האמנות הזאת אומרת משהו על ישראל והעולם. היום כבר סיימנו את כל השיחה הזאת של 'גבוה' ו'נמוך' ולכן גם הדעה של מבקר לא בהכרח יותר משמעותית משל סתם מישהו".

(מתוך הסדרה "בוג'אק הורסמן")

"התחלתי השנה לכתוב הרבה על טלוויזיה", מספר מנוחין, "ואני יכול להגיד שאני מקבל הרבה יותר תגובות, אז ראיתי בצורה מאוד מוחשית שהשיחה נמצאת שם. ובכל זאת, עדיין, כולם קוראים את כל מה שכותבים עליהם, ולכן גם המבקר, במיוחד בישראל, שחייב לעשות עוד תפקידים בתקשורת תוך כדי, נמצא בבעיה – היום כתבת על מישהו ואחרי שבועיים אתה צריך להתקשר אליו במסגרת כתבה, או שתיתקל בו ברחוב".

למאיר שניצר פעם שברו את המשקפיים ככה.
"אנשים מגיבים מאוד באמוציונליות למה שכותבים עליהם. גם אני קורא את כל הטוקבקים. וכולם לוקחים ללב".

סיגולי התמודד עם בעיה דומה. "התעשייה פה מאוד מאוד קטנה, וברגע שאתה כותב שנה, שנתיים, כמה שנים, אתה מתישהו מכיר כבר את כל היוצרים ונוצרת איזושהי קרבה. זה מאוד מאוד רעיל, ואני מדבר גם מניסיון אישי. הביקורת הישראלית, ואני מכליל את עצמי בזה, מאוד מוטה. זה לא שבהכרח תכתוב ביקורת חיובית על סרט שלא אהבת כמו שלא תכתוב בכלל או שתתנסח יותר ברגישות, כי אתה יודע שהבמאי יקרא את זה ותפגוש אותו בפסטיבלים".

זה לא שהוא מפחד שמישהו ישבור לו את המשקפיים (אולי מפני שהוא לא מרכיב כאלה). "היום אתה יכול להיכנס לעמוד הפייסבוק שלך עם אלפי העוקבים שלו ולפרק למבקר את הצורה שם. לפעמים אתה יכול אפילו לקטול את הביקורת שכתבו עליך בעיתון שבו היא התפרסמה, כמו שעשה רשף לוי. יש מלחמות אגו, אבל אנשים לא כותבים ביקורת בשביל מעמד, הם פשוט רוצים שדעתם תישמע. בהקשר הזה מבקרים לא מאוד שונים מיוצרים. אתה יוצר מתוך צורך ומתוך רצון שאנשים יחוו את האמנות שלך, וכשאתה מבקר, אתה כותב כי אתה רוצה להישמע ולהיות מוערך. זה שהאמנות של הביקורת היא שניונית לא הופך אותה לחסרת משמעות".

ככל שהדיון הזה על הביקורת מעמיק, כך גם הוא מרגיש עתיק יותר, כאילו היוצרים והמבקרים נעולים באיזו מלחמה עתיקה שלקהל אין יותר מדי קשר אליה. נראה גם שזו מלחמה שהיה יותר כיף לנהל כששני הצדדים היו פחות חבולים; כל הארס על אותו "אדם עם כובע של נהג אך בלי הגה" ושאר ממלאי תפקידים בעולם התחבורה הציבורית נדמה הרבה יותר במקום בזמנים שבהם לא הייתה תחושה שתכף כל קווי האוטובוס ייעלמו ויוחלפו על ידי מכוניות אוטומטיות חידתיות שלא צריכות לא נהג, לא כרטיסן ואולי אפילו לא נוסע.