תביא פאנץ': הסטנדאפ נוטש את הסיפורים האישיים וחוזר לבדיחות

לואי סי.קיי אאוט, ג'ון מולייני אין. אחרי עשור של שליטה בלתי מעורערת של הסטנדאפ האישי, הסיפורי והאינטימי, משהו חדש־ישן כובש את הבמות: בדיחות. כן, ממש בדיחות, זוכרים את זה?

לואי סי.קיי אאוט, ג'ון מולייני אין
לואי סי.קיי אאוט, ג'ון מולייני אין
14 במרץ 2019

נסיך הסטנדאפ הצעיר של אמריקה עולה מתוך הבמה הנוצצת של הרדיו סיטי מיוזיק הול בניו יורק. הגימיק הזה, של מעלית שבנויה לתוך הבמה, כך שהמופיע לא נכנס מצדי הבמה אלא ממש בוקע מהרצפה, בטח היה מאוד מרשים בשנות ה־30, אז נבנה הרדיו סיטי במלוא ההוד והפאר של התקופה. הוא לבוש בחליפת שלושה חלקים, מגולח מאוד ונראה צעיר משמעותית מגילו (36). חלק גדול מהמופע שלו בנוי על המתח הפשוט הזה בין שני מוקדים – האופי הזקן והעייף והמראה הצעיר, הנקי והתמים שלו ("אני נראה כמו ילד גבוה מאוד", הוא אמר באחד המופעים הקודמים שלו). קוראים לו ג'ון מולייני, והוא בא הנה בשביל להחליף את לואי סי.קיי.

זאת לא המטרה המוצהרת שלו, כמובן, אבל זה לגמרי הכיוון שהמסלול שלו לוקח אותו. ג'ון מולייני הוא השם הכי חם בקומדיה האמריקאית כרגע: אחרי חמש שנים בחדר הכותבים של "סאטרדיי נייט לייב", מולייני התפוצץ להנאתו בכל הכיוונים: שלושה ספיישלי סטנדאפ בנטפליקס ("New in Town" ,"The Comeback Kid" ו"Kid Gorgeous", כל אחד יותר טוב מהשני), מופע ברודוויי משותף עם ניק קרול ("!Oh Hello", זמין בנטפליקס), שותפות עם אותו קרול בסדרת האנימציה המצליחה "Big Mouth" ועוד, ועוד, ועוד. בשבוע שעבר הוא חזר להנחות את "SNL" בפעם השנייה, אחרי שהפך לכותב התוכנית הרביעי שחוזר אליה כמנחה (שלושת האחרים הם קונאן אובריאן, לארי דיוויד וסי.קיי).

לואי סי.קיי (צילום: Frederick M. Brown/Getty Images)
לואי סי.קיי (צילום: Frederick M. Brown/Getty Images)

אבל מה שהופך את מולייני לראוי לבחינה מעמיקה הוא לא רק ההצלחה שלו ואפילו לא הכישרון שלו, אלא העובדה שהוא באמת נראה, ולא רק על הבמה של הרדיו סיטי, כאילו נשלף מתקופה אחרת. בעשר השנים שבין 2007 ל־2017, שבהן סי.קיי שלט באופן מובהק בפסגת הקומדיה האמריקאית, התפשטה בכל העולם גם האסתטיקה האישית והקומית שלו: פרסונת "האבא העייף", אחד מכם, טי שירט שחורה וג'ינס (רק בספיישל האחרון הוא החליף את המדים שלו בחליפה ונראה בה מגושם ולא טבעי, כאילו הוא משחק בלש אייטיז במותחן גרוע), סיפורים אינטימיים, לפרקים אינטימיים מדי, ודיבור טבעי מאוד.

כל הנוכחות של סי.קיי הונדסה – לא במובן הרע של המילה אלא כמו שאמן מתכנן את פרטי היצירה שלו – להרגיש כאילו הוא סתם עלה לבמה לקשקש. מולייני הולך, אם במודע או לא, על ההפך הגמור: כל תנועה, כל אינטונציה, כל מילה שלו לא רק נדמות שקולות – הן מוצגות ככאלה. הוא נהנה להיראות כמו בדרן (החליפה ובמת האר־דקו של הרדיו סיטי עוזרות, וגם העיקוף הקטן שהוא עשה בברודוויי). וישנו עניין הבדיחות. גם מולייני מספר סיפורים מהחיים שלו, לכאורה, אבל הכתיבה שלו שונה מאוד. אף שהוא מספר קצת על אשתו, על ההורים שלו או על הכלבה שלו, הצופה לא ממש יוצא עם תחושה שהוא הציץ לנבכי נפשו. זה גם לא משנה. מולייני מצחיק. הוא קורע מצחוק. בשנה שעברה מגזין ניו יורק הכתיר אותו לכותב הבדיחות הגדול של הדור שלו. הם צודקים במאה אחוז.

אנשים רוצים סטירה לפנים

"כשסטיב מרטין התחיל להופיע הוא בנה פרסונה. הדמות שלו הייתה מאוד נכונה לתקופה כי הוא התחיל להופיע בשנות ה־70 כשכולם היו היפים, והוא בא בחליפה לבנה עם טון מתנשא ובנה פרסונה של איש יאפי עשיר ומשוגע. ג'ון מולייני מתכתב עם זה", מציע הקומיקאי תומר פישמן. "זה ברור שהוא בא לתת שואו, לא לתת לך שיעור על עצמו".

זה לגבי מולייני עצמו, אבל מה עם האחרים? נראה שיותר ויותר קומיקאים בני דורו (ומטה) הולכים בכיוון שלו, אם לא בעניין החליפות אז בעניין הבדיחות, הדיוק והשיוף על פני האינטימיות והרישול, שיכולים ליצור תחושת קרבה. שותפו של מולייני ניק קרול הוא כזה, וכך גם אנתוני ג'סלניק, מארק נורמנד, בו ברנהם וכמובן פיט הולמס ("קראשינג"), שאף הצהיר במופע שלו: "אני עושה בעיקר קולות ופרצופים". אז האם העידן הסופר אישי בסטנדאפ מתחיל להיגמר? והכי חשוב – למה?

"סיפור אישי וסטנדאפ אישי זה לא אותו דבר", מציין אלדד שטרית, סטנדאפיסט ומגיש הפודקאסט "מאחורי כל צחוק" שבו הוא מראיין קומיקאים ישראלים על הקריירה ותהליך העבודה שלהם. "הסטנדאפ עדיין מאוד אישי, אבל הסיפורים מתחילים להתקצר. כשצצה בישראל הסצנה של הסטנדאפ ה'חדש' או ה'אלטרנטיבי', שקידש את האמירה – באיזשהו מקום על חשבון הבדיחה – זה יצר גל של סיפורים אישיים, ואולי עכשיו באמת יש איזשהו געגוע לפשוט בדיחות". התסריטאי והסטנדאפיסט עידו קציר ("תום יער עושה…") מוסיף: "היום אתה כבר לא צריך ללכת לסטנדאפ בשביל לקבל סיפור מצחיק שמשמש כמראה לחיים המטומטמים של כולנו, זאת כבר מזמן לא נחלת הקומיקאים בלבד. אתה יכול להיות רפתן מקיבוץ דברת ואם יש לך סיפור מצחיק הוא יכול להגיע למיליון אנשים. בגלל זה קומיקאים מתחילים לברוח מהמקום הזה וללכת יותר לפרספקטיבה הייחודית שלהם על דברים, לא 'בואו תשמעו על החיים שלי' אלא 'בואו תשמעו איך רק אני חושב'".

הנפילה של לואי סי.קיי מגדולתו, שטלטלה את עולם הסטנדאפ בסוף 2017, בוודאי לא הייתה הסיבה לשינוי הזה, גם אם היא סימנה את סוף תור הזהב בקריירה של הקומיקאי שייצג טוב מכולם את הגל האישי והוביל אותו. הסיבה כנראה יותר פרוזאית, תנועת מטוטלת פשוטה: בשביל להצחיק חייבים להפתיע, ואחת לכמה שנים צריך לשנות לא רק את התוכן של הבדיחות אלא גם את כל הפורמט. הסיפור האישי נראה כאילו הוא מתחיל למצות עצמו (הספיישל המצליח, אבל כמעט נטול הבדיחות, של האנה גדסבי, "ננט", הוא תרחיש קצה שמראה בדיוק כמה רחוק אפשר עוד לקחת את הסטנדאפ בכיוון הזה). אבל סי.קיי, שיצר אצל הקהל אינטימיות שעוררה אצלם תחושה שהם ממש מכירים אותו, שילם על האינטימיות הזאת מחיר כשפורסמה הכתבה ההיא בניו יורק טיימס: היה נדמה שמעריצים רבים שלו מרגישים נבגדים ממש, כאילו מי שעשה את הדברים הוא חבר קרוב ולא איש זר מהטלוויזיה.

זה ממחיש לא רע את מערכת היחסים הבעייתית שיכולה להיווצר בין קהל לסטנדאפיסט במופע אישי מדי. ההתרחקות מהסיפור וההליכה לכיוון הבדיחות משחררות את הקומיקאי מהדיון הטחון לעייפה על "פוליטיקלי קורקט בקומדיה, בעד ונגד". אם קומיקאי מופיע "בתור עצמו", כל דבר שהוא אומר הוא שיקוף של הנפש שלו. אם הוא פשוט מספר בדיחות – כמו למשל אנתוני ג'סלניק הפרובוקטיבי והאפל, שלוואן ליינרים שלו אין אפילו "רצף עלילתי" (באותו מופע הוא יכול לדבר על החברה שלו, על כך שהוא רווק ועל כך שהחברה שלו מתה), הוא יכול להגיד מה שבא לו בלי להרגיש שהוא צריך לתרץ את דבריו או להגן עליהם.

תומר פישמן מציע הסבר אחר, או אולי חלק אחר של אותו הסבר, שקשור – כמו כל תופעה תרבותית בימינו – לטראמפ: "תקופת הכהונה המדהימה של סי.קיי קרתה לאורך כל ממשל אובמה. ברגע שטראמפ עלה לשלטון, הכל נהיה כל כך אבסורדי וכל כך ציני שאנשים כבר לא יכלו להתמודד עם זה באמצעות משמעות. אנשים חשבו שיתחיל איזה תור זהב של סאטירה אבל מה שקרה היה בדיוק ההפך. אי אפשר כבר שקומיקאי ידבר על כמה שהחיים שלו מגוחכים כי זה כבר לא שובר שום חזות של מהוגנות ציבורית. ארצות הברית היא מדינה מאוד לא שלווה עכשיו, לאנשים אין כוח וסבלנות להתחבר לנפש של מישהו. הם רוצים סטירה לפנים, או פאנץ'".

ישראל, בינתיים, נמצאת כמה שנים טובות מאחור. כאן בינתיים דווקא סטנדאפיסטים ותיקים יותר פתאום עובדים על הכנסת נופך אישי יותר למופעים שלהם. "פעם הסטנדאפ הישראלי היה מאוד תקוע בבדיחות־בדיחות־בדיחות ופתאום הגיעו חבר'ה שלא כל כך בער להם להצחיק במיידי", אומר הקומיקאי דודו ארז. "התחילו להופיע סטנדאפיסטים מאוד מעניינים וכנים. זה חולל איזו טלטלה אצל הוותיקים, פתאום אנשי הסצנה שקדמו להם היו בהלם מזה שלא נותנים פאנץ' כל עשר שניות. בעיניי זו הייתה אבולוציה מבורכת מאוד, אבל יכול להיות שעוד מעט יימאס גם מזה ויגידו – רגע, מה סיפורים עכשיו, זה מטרחן, בואו נדבר על איך אתה לוחץ לוחץ על משחת שיניים ואז זה משפריץ. צריך מינון, אי אפשר לטרחן וגם אי אפשר להעביר שעה שלמה בפאנצ'ים מהירים, זה כמו פאסט פוד". יש להניח שהגל שמתחיל עכשיו בארצות הברית יכה גם בתל אביב בחוזקה בעוד כמה שנים. השאלה היא רק מי לעזאזל יעז לעלות פה על הבמה בחליפת שלושה חלקים בלי להתעלף.