היהודים באו: איך הדת הותיקה בעולם חזרה למסך

מ"טרנספרנט" ועד "הלוואי והייתי כאן" - המשפחות היהודיות כיכבו השנה בתרבות האמריקאית. איך השתנה הייצוג שלהן לאורך השנים ומה כולנו יכולים ללמוד ממנו?

וירושלייייים. טרנספרנט.
וירושלייייים. טרנספרנט.
25 בדצמבר 2014

עשרה קבין של מילים, רובן משבחות, נכתבו על "טרנספרנט", הסדרה המדוברת ביותר של 2014 ופתיחה מרשימה לקריירה של אמזון כיצרנית תוכן. תשע מהן הוקדשו, כמובן, לעיסוק המורכב והעדין שלה במגדר ובמיניות, בעיקר סביב דמותה של מורט/מורה פפרמן (ג'פרי טמבור), שחיה בסתר כאישה מרבית חייה. לא מעט נאמר גם על היותה של "טרנספרנט" הסדרה הכי יהודית שנראתה על המסך זה זמן רב, לפחות מאז "תרגיע" של לארי דיוויד. שבט פפרמן, על שלל תסביכיו, הוא התגלמות הבורגנות הבוהמיינית הנוירוטית שהפכה לסטריאוטיפ המזוהה ביותר עם יהודים אמריקאים.

אבל "טרנספרנט" אינה היחידה שהחייתה השנה על המסך את המשפחה היהודית האמריקאית. אפשר למצוא אותה ב"מכאן אני ממשיך" עם טינה פיי וג'ייסון בייטמן, שבו המשפחה יושבת שבעה על האב וכצפוי, פורקת שלל מתחים ועצבים בדרך. היא מגולמת בזוג הצעיר במרכז "הלוואי והייתי כאן", סרטו החדש של זאק בראף; היא ברקע של "Obvious Child" המעולה של ג'ני סלייט. במבט ראשון, היא נראית מוכרת לכל מי שעקב אחר סרטיו של וודי אלן, הסדרות של לארי דיוויד או הספרים של פיליפ רות. הם עדיין מדברים בידיישיזים, עדיין מכורים לפסיכואנליזה ועדיין הולכים למסעדה סינית בכריסמס.

אבל משהו השתנה. היהודים האלו אינם בדיוק מה שהיו. עבר עליהם משבר כלכלי, אחרי הכל, ואף אחד כבר לא שש לשלוח את הילדים שלו לכבוש את וול סטריט. אם במרכז הסיפורים של אלן ורות ניצב הפער העז בין הצעיר היהודי החרמן, הכועס ובעל הזיקה ליצירה, לבין הממסד השמרני של הוריו הזעיר בורגנים, הרי שהיהודים של 2014 הם כבר דור שני לצעירים ההם, שהספיקו להתחתן ולעשות ילדים בעצמם (ובדרך כלל גם להתגרש פעמיים־שלוש). הפעם גם ההורים בוהמיינים, וחוסר היציבות והאחריות שלהם מתגלה כסביבה הרסנית לילדיהם לא פחות מהממלכה האדיפלית שבה גדלו הרותים והאלנים. בשנים האחרונות כיכבו הורים כאלה גם בסיטקום האוטוביוגרפי של הקומיקאי מארק מארון, אצל ההורים ההיפים של ג'ונתן איימס ב"משועמם" מנוחתה עדן ולראשונה, אולי, ב"משפחת טננבאום" של ווס אנדרסון.

אבל אם להעניק כיפת זהב לסרט היהודי ביותר של השנה, יהיה זה זה שמצליח לקשור את שני המבנים – המסורתי והחדש – יחד. "Listen Up Philip", סרטו השלישי של אלכס רוס פרי, הוא וריאציה חופשית לפיליפ רות, ובפרט לרומן המוקדם שלו, "סופר הצללים", הראשון שבו הופיע הגיבור הקבוע שלו, נתן צימרמן.

ג'ייסון שוורצמן מגלם בסרט מין גרסה מהגיהינום של הדמות שלו בסדרה "משועמם" – סופר צעיר, מצליח, נרקיסיסט, שחצן ומנוול המוצא מקלט מניו יורק המעייפת בביתו של האליל הספרותי שלו, אייק צימרמן (שימו לב לרפרנס הכפול לרות) ועל הדרך מדגים כיצד לא להתנהג למארח. אם ליהודי האמריקאי של הדור הקודם הייתה יותר מדי דמות אב, ב"טרנספרנט" האב מגלה את עצמו מחדש כאישה, ב"מכאן אני ממשיך" הוא נטמן באדמה, אז ב"Listen Up Philip" הבן הספרותי יהיר מדי עבור אבו. רק מצלו של אב אחד, זיגמונד פרויד, אף אחד אפילו לא חושב להשתחרר.

[tmwdfpad]