אין לקולונל מי שיכתוב אליו
מותו של גבריאל גארסיה מארקס מעלה שאלות בנוגע לסטיגמה המושרשת בישראל בכל הקשור לספרות הלטינו־אמריקאית. יצאנו לבחון מדוע צדדיו השונים של הז'אנר לא זוכים כאן לביטוי וכיצד ניתן ליצור שינוי אמיתי
מותו של גבריאל גארסיה מארקס בשבוע שעבר עורר בעיתונות הישראלית צונמי נוסטלגי והתרפקויות נוסח חוויית הקריאה הראשונה של "מאה שנים של בדידות". האסוציאציה החזקה ביותר של הקורא הישראלי למונח ספרות לטינו־אמריקאית היא התמונה החקוקה בדמיון של העיירה הקסומה מקונדו שמייצגת בעינינו את תמצית המהות התרבותית של מדינות אמריקה הלטינית. מארקס, יחד עם חוליו קורטאסר, מריו ורגס יוסה וקרלוס פואנטס, היוו את המילייה הספרותי שפתח את שערי התרבות הלטינו־אמריקאית בפני העולם בשנות ה־60 וה־70. הדור שלו, המכונה בז'רגון הספרותי דור ה"בום", הציע ספרות רעננה ואקספרימנטלית ששיחקה עם מבנה הטקסט ויצרה סבך של עלילות בתוך עלילות ופיצולים מרהיבים של סיפורי משנה. בניגוד לריאליזם המסורתי ששלט בספרות עד לשנות ה־60, הסגנון של דור ה"בום" ביקש לפרק את הרומן ולהרכיב אותו מחדש, לשבור את הרצף הלינארי של הזמן ולהציע ריבוי של נקודות מבט שמעבות ומפתלות את ההתרחשות. אחד המאפיינים הבולטים בספרות דור ה"בום" הוא תיבול השפה הספרותית בשפת היומיום באמצעות שימוש בביטויים ובניבולי פה עסיסיים שהקורא האוניברסלי צורך בשקיקה כאקזוטיות לטינו־אמריקאית. אם נוסיף לכך גם את התמות המרכזיות ששילבו אוניברסליות עם אתניות, כפריות עם עירוניות ופנטזיה עם מציאות, נדמה שהספרות הזו נוצרה כדי לשלוח אותנו שוב ושוב לזרועותיו של מארקס.
הבעיה היא שלא רק מארקס, אלא דור ה"בום" כולו, אינו מייצג של התרבות הלטינו־אמריקאית. הוא רק רובד אחד מיני רבים שיש בה – ומה שהתחיל כסגנון כתיבה ייחודי ואהוב של סופרים ששימשו כשגרירים של הספרות הלטינו־אמריקאית בעולם, הפך בחלוף השנים לצל שרובץ מעליה. אנטוניו חימנס מורטו, סופר ועיתונאי ספרדי ומומחה לספרות לטינו־אמריקאית, המתגורר בארצות הברית מספר כי דור ה"בום" לא היה מהלך ספרותי ספונטני אלא מהלך שיווקי מתוכנן בקפידה, ולכן ככל שהצליח מבחינה מסחרית כך הוא פגע ביכולת ההתקבלות של שאר הסגנונות הספרותיים של אמריקה הלטינית. "את ה'בום' המציאה אישה בשם כרמן בלסלס", מספר מורטו. "היא הייתה הסוכנת הספרותית של מארקס, יוסה ושאר כוכבי ה'בום' והיא זו שטבעה את הכינוי הזה. בסך הכל מדובר בז'אנר שהוא חלק קטן מהספרות הלטינו־אמריקאית, אבל לאחר ההצלחה המסחררת שלו בעולם, ובעיקר בחוגים האקדמיים בארצות הברית, התקבעה התפיסה השגויה שזוהי כל הספרות הלטינו־אמריקאית. הדבר גרם לשתי בעיות גדולות: האחת היא שסופרים חשובים רבים, גם אלו שקדמו ל'בום' וגם אלו שבאו אחריו, נדחקו הצדה למשך שנים רבות. הבעיה השנייה היא שבשלב מסוים הספרות הלטינו־אמריקאית התחילה לשעמם את הקוראים ברחבי העולם שמאסו לקרוא אותו דבר שוב ושוב. ההצלחה של מארקס במדינות האנגלו־סקסיות ובעקבות זאת גם בשאר העולם אינה מפתיעה, סגנונו מתאים בדיוק לאופן שבו העולם תופס את התרבות הלטינו־אמריקאית כמשהו אקסטרווגנטי ומיסטי שחוצה את גבולות המדע וההיגיון. מארקס לקח את הנרטיב הזה וחיבר אותו לשפה הוליוודית שתתאים לייצוא מיידי. הוא ידע לדבר בשפתם של בעלי הכוח והצליח לגרום להם לדמיין סוג של תרבות לטינו־אמריקאית שהם יוכלו לחבב. בעיקרון אין בזה שום דבר פסול ומארקס היה גאון בתחומו, אבל ספרות היא כמו מוזיאון – יש כמות מוגבלת של יצירות שאפשר לתלות על הקיר. כך קרה שסופרים טובים, לעתים גם טובים ממארקס, נותרו מחוץ לתערוכה".
דור ה"בום" נתפס כהרסני לספרות הלטינו־אמריקאית רק במדינות שנתקעו בתרגומם החוזר ונשנה של אותם הסופרים משנות ה־70 – להלן ישראל. במדינות אחרות בעולם דווקא עשו מהלך הפוך של יציאה מספרות ה"בום". בזמן שבצרפת, איטליה, גרמניה ואפילו תורכיה ואירן השתמשו בשער שפתחו להם סופרי ה"בום" לספרות הלטינו־אמריקאית כדי לבנות קונטקסט ספרותי שלם, בישראל העדיפו להמשיך ולנגן את התקליט השחוק של הריאליזם המאגי, אחד מסגנונות ה"בום", עד שהוא נמאס ונזנח לחלוטין. "מארקס הוא כמו אוסף של שירי בולרו", מסביר אוריאל קון, עורך ומייסד הוצאת זיקית ומי שעוסק כבר שנים בתרגום ובהוצאה לאור של ספרים מאמריקה הלטינית, "נכון שזה מרכיב של התרבות הלטינו־אמריקאית אבל זה לא חלק שהיה לו השפעה על התרבות עצמה של אמריקה הלטינית, אלא יותר מוצר לייצוא.
בישראל החליטו לעשות קפיצה מה'בום' לבסט־סלרים חדשים של סופרים שמנסים לכתוב כמו סופרי ה'בום' – וזה במקום לייצר קורא אורגני שיכול לנוע קדימה ואחורה ובין סוגה לסוגה ולפתח שיח. כך נוצר הסדק הגדול בין הספרות הלטינו־אמריקאית ובין מה שהקורא הישראלי מבין כספרות לטינו־אמריקאית. ב־40 השנה האחרונות הספרות הזו עבדה על יצירת דמות אחרת של קורא, כזו שממלא תפקיד פעיל יותר בשיח בינו לבין היצירה. אבל החוט המקשר אבד וכשנעשה ניסיון להוציא כאן ספרות לטינו־אמריקאית אמיתית הוא נכשל מהר מאוד כי אין קונטקסט. הספרות הלטינו־אמריקאית היא שונה, יש בה יותר חמצן ומורכבות צורנית והיא מבטאת הלכי רוח שיצרו מרקמים ספרותיים מעניינים מאוד בעשורים האחרונים, ומתישהו יצטרך לקרות שינוי תודעתי בנושא הזה. אם זה לא יקרה היא לנצח תמשיך להתקבל כאן באלימות וברתיעה מצד המבקרים והקוראים".