אליענה יידוב ופאני הירשזון חוגגות 30 שנה לתולעת ספרים

חוק הספרים עשה רק טוב, החדשנות התמידית היא שהפכה אותן למותג, ואין סיכוי שבני האדם יוותרו על הקשר האנושי. אליענה יידוב ופאני הירשזון חוגגות שלושים שנה לתולעת ספרים ומכריזות בשמחה שלמרות הטלטלות בשוק, הן לא הולכות לשום מקום

אליענה יידוב (מימין) ופאני הירשזון. צילום: יולי גורודינסקי
אליענה יידוב (מימין) ופאני הירשזון. צילום: יולי גורודינסקי
30 בנובמבר 2014

להושיב את אליענה יידוב ופאני הירשנזון לראיון זו משימה קשה. במרפסת בית הקפה של "תולעת ספרים" בכיכר רבין עוברים בתכיפות מכרים של השתיים ולקוחות קבועים של החנות שמוכרחים לעצור ולהודות להן על ההמלצה האחרונה, לשאול אם כבר הגיע ספר זה או אחר או סתם להתעדכן בשלומן. הן מצדן מחייכות לכל עובר אורח ומנצלות כל הזדמנות לברוח לרגע פנימה לחנות כדי לחתום על קבלות או לענות לשיחות טלפון. גם כשהן כבר ישובות בכיסאותיהן ושקועות בראיון הן ערות בצורה יוצאת דופן למתרחש סביבן, מחפשות את המלצר, מסמנות למוכרת ומוודאות שכל מי שזקוק להן ידע שהן שם. דבר בהתנהלות התזזיתית שלהן לא מסגיר את העובדה שמדובר בנשים שמתקרבות לגיל פרישה. בינואר הן יחגגו שלושים שנה להיווסדה של חנות הספרים שהפכה כבר למוסד וששומרת בקביעות על מעמדה כאחת מחנויות הספרים האהובות בעיר.

השידוך בין יידוב והירשנזון נעשה כשהיו בנות 32. חברים משותפים סיפרו ליידוב על חברה שלהם שמעוניינת לפתוח חנות ספרים והציעו לה להצטרף. הן חברו זו לזו ופתחו חנות פצפונת בצד הלא מסחרי של דיזנגוף סנטר, שלטענתן עוד היה ריק בזמנו. היום קצת קשה לדמיין את זה. "כשפתחנו, הכרזנו על עצמנו כחנות ספרים שמתמחה באדריכלות", מספרת יידוב בחיוך נבוך. "היו לנו בסך הכל חמישה ספרים יפנים של עיצוב, אבל זה לא הפריע לנו. בכל פעם שהיה לנו קצת כסף קנינו עוד שני ספרי אדריכלות או אמנות".

אליענה יידוב (משמאל) ופאני הירשזון. צילום: יולי גורודינסקי
אליענה יידוב (משמאל) ופאני הירשזון. צילום: יולי גורודינסקי

החנות בדיזנגוף סנטר הייתה קטנה, 12 מטרים רבועים ושתי מוכרות נמרצות – אבל כבר מהרגע הראשון היא עוררה סביבה באזז ומשכה אליה אנשי תרבות וספרות. באירוע הפתיחה, שבו הושק ספרה של יהודית הנדל "הכוח האחר", התגודדו כ־400 אנשים בכניסה לחנות. לאחר יריית הפתיחה המוצלחת הזו פעלה החנות במשך ארבע שנים, עד שגם הצד ההוא של הסנטר החל להתעורר והשכירות שלהן כמעט שולשה. הן חיפשו בית חדש לספרים שלהן ומצאו חנות קטנה ברחוב בזל, שאז היו בו רק שוק קטן ותחנת כיבוי אש. שם החליטו יידוב והירשנזון לפתוח חנות שבתוכה יפעל גם בית קפה. ייתכן שהצעד הזה, שהיה חדשני ומקורי אז, הוא שקבע את עתידה המוצלח של "תולעת ספרים". "אנשים הגיבו לזה בצורה מדהימה", מספרת הירשנזון. "עברנו את מלחמת המפרץ שם. גם כשאנשים בקושי הסתובבו ברחוב הגיעו לקוחות. אני הכנתי את הקפה, ואליענה הגישה אותו. אני די בטוחה שמרבית האנשים שטעמו את הקפה שלי לא חזרו אלינו יותר", היא אומרת בחיוך, אבל מיד מוסיפה שמהרגע הראשון היה להן קהל אוהד ושלמזלן המצב נשאר כך לאורך כל השנים. "גם בתקופות הכי קשות, כשהתחרות בענף הספרים הייתה בלתי אפשרית וכשלידנו מכרו ארבעה ספרים במאה, אנשים המשיכו לבוא אלינו". את ההסבר להצלחה היא מחלקת בין מזל, אמינות וצוות מוצלח מאוד שליווה אותן לאורך השנים.

במתחם בזל נבנה המודל של "תולעת ספרים", שהפך עם השנים את חנויות הספרים בתל אביב למרכזי תרבות. לספרים ולקפה הצטרפו עם הזמן גם ימי עיון והשקות, שהיום נראים כחלק בלתי נפרד מקיומן של חנויות ספרים, אך באותם ימים נחשבו לאירועים יוצאי דופן. השתיים מספרות כי בכל פעם שהשיקו ספר היה אייטם בעיתון, נשלחו צלמים ומאות אנשים הגיעו. "היום כבר כולם עושים השקות וזה נהדר", אומרת יידוב, "אבל אז זה היה משהו חדש ומקורי מאוד. באינסטינקטים שלנו דאגנו לייצר מודל קטן וחדש בכל כמה שנים כדי לשמר את העניין בחנות". במסגרת המודלים החדשים שפותחו בתולעת, עלה גם הרעיון לפתוח הוצאה לאור של ספרות ייחודית ומתורגמת בתחום הפסיכולוגיה.

נדמה שהיום חנות ספרים כבר לא יכולה להתקיים בלי שיהיו לה פעילויות נוספות כמו החזקה של הוצאה לאור קטנה או העברת סדנאות כתיבה וכו'.

"חנויות הספרים העצמאיות עברו תקופה קשה מאוד", מסבירה יידוב, "העיסוקים הנוספים, במידה מסוימת, החזיקו אותנו. בשוק הזה קשה להתפרנס רק ממכירה של ספרים. אני חושבת שהחנויות המצליחות אימצו את המודל שלנו. אנחנו דוגמה לשרידות יוצאת דופן בשוק פרוע מאוד, וזה הודות לכך שהשכלנו לא רק למכור ספרים אלא גם ליצור עניין סביבם. החנויות הקטנות יזכו עכשיו לעדנה מחודשת. אנחנו כבר רואות אותה, לא רק אצלנו, גם באירופה ובארצות הברית. בניו יורק למשל נפתחו המון חנויות אינדי בשנים האחרונות. החנויות הקטנות ממוקדות יותר ויש להן יכולת להעניק יחס אישי, ולכן אני בטוחה שהצרכים הרגשיים־נפשיים של האנשים הם שיחזיקו אותן".

צילום: יולי גורודינסקי
צילום: יולי גורודינסקי

ונניח שהרשתות לא יחזיקו מעמד, מי שתופסות את מקומן כבר עכשיו הן ענקיות האינטרנט. ייתכן שיום אחד לא יהיה עוד צורך בחנויות ספרים?

"כל העניין הדיגיטלי הזה הוא מהפכה", מסכימה יידוב, "ובכל זאת אני חושבת שהצורך הבסיסי של האדם הוא להתחכך עם עוד בני אדם. לא ייתכן שאנשים ישבו רק בבתים שלהם כל היום וייקנו כל דבר דרך האינטרנט. הצורך בחיכוך יחזיק את החנויות הקטנות, ומי שיסבלו יהיו דווקא הרשתות. בינתיים בחו"ל הן אלה שנסגרות בעוד שהחנויות הקטנות ממשיכות לעבוד. עם זאת, אין ספק שלא קל להחזיק היום חנות ספרים. כרגע לא הייתי מייעצת לאף אחד לפתוח אחת כזו".

יידוב והירשנזון חלוקות בדעותיהן אם היו מייעצות לאנשים לפתוח חנות או לא, אך הן מסכימות פה אחד כי חוק הספרים עשה טוב לחנויות העצמאיות, בין אם בשל מחירי הספרים שירדו בכ־30 אחוזים בחנויות הקטנות בעוד שברשתות מחירם עלה, ובין אם בשל הפסקת הזילות של הספר והתחזקות ערכו. "השנה, לראשונה מאז שהתחיל הסיוט הזה של הארבעה ספרים ב־100 שקלים, אנשים קנו ספרים כמתנות", מספרת יידוב. "פעם היינו מוכרות ערמות ספרים בראש השנה, ופתאום זה נפסק כי אנשים התביישו להביא מתנה משהו שעולה 20 שקלים. השנה זה חזר סוף סוף".

נחזור לסיפור של "תולעת בזל", שביססה את מעמדה כחנות ספרים יציבה ונדמה היה שלא תזוז עוד מהנוף. אלא שאז החל מתחם בזל לפרוח ואיתו גם דמי השכירות. לאחר חיפושים ארוכים נמצאה חנות ריקה בכיכר רבין, ושם הן תקעו את דגלן, בתקווה שתהא זו הפעם האחרונה שיתמודדו עם הקשיים שמציבה חנות חדשה. לפני ארבע שנים הן פתחו חנות נוספת, אחות קטנה ל"תולעת ספרים", בבניין "התאומים" ברחוב מאז"ה. אף על פי שלא התכוונו מעולם להתרחב, הן לא הצליחו לסרב להצעה לפתוח חנות בלוקיישן שהן מחשיבות כאחד הבניינים היפים ביותר בעיר. עם מפעל חיים שרק ממשיך לגדול, עושה רושם שלשתיים אין כל כוונה לפרוש בעתיד הנראה לעין, אך המחשבה על מה יהיה כשהן לא יוכלו להמשיך לעבוד היא בלתי נמנעת, בהתחשב בכך שאף אחד מילדיהן אינו מתכוון לרשת אותן. "אני מודה שזה מציק לי באיזשהו מקום", אומרת הירשנזון. "קשה לי לחשוב על כך שהמקום הזה ייעלם. יש לו ערך רב עבורנו והשקענו בו המון אהבה ואנרגיות לאורך השנים". "פאני, את נהיית סנטימנטלית עם השנים", מקנטרת אותה יידוב ומוסיפה שהיא קשוחה יותר בדברים האלה. אבל האמירה הזו לא עוברת בלי תגובה, "היא לא קשוחה כמו שהיא עושה את עצמה", מחזירה הירשנזון בחצי קריצה.