אלף כבאים

משלוש הדיסטופיות הגדולות שנכתבו במאה ה־20, "פרנהייט 451" אמנם מוכרת פחות מ"1984" ו"עולם חדש מופלא", אך ייתכן שדווקא היא חזתה באופן מדויק יותר את המציאות שלנו. בעולם האפור שברא ריי ברדבורי לפני 60 שנה האנשים מסוגרים בבתיהם, מוקפים בקירות שעליהם מוקרנת תוכנית ריאליטי אחת מתמשכת, ומכלים את חייהם בבהייה בתשדירי חסות. זהו עולם שיש בו לכאורה חופש מוחלט חוץ מאיסור אחד – אסור בשום פנים לקרוא או להחזיק בבית ספרים. את החוק אוכפים הכבאים שמקבלים דיווחים על אנשים שמחזיקים ספרים בביתם ומגיעים באישון לילה, מאתרים את הספרים ומעלים אותם באש יחד עם הבית. באופן לא מפתיע, הכבאים במשטר האימה הזה נחוצים רק לעתים רחוקות מכיוון שהציבור הפסיק לקרוא מרצונו. ברדבורי נפטר לפני שנה בדיוק. הוא הספיק לראות את חזונותיהם האפלים של אורוול ושלו מתמזגים יחד במעין בדיחה מעוותת שנקראת "האח הגדול" ומשקפת חברה שעוברת תהליך מואץ של התרוששות אינטלקטואלית. בימים אלה יצא הספר במהדורה מחודשת בתרגומה של נועה מנהיים, שכתבה גם אחרית דבר שבה היא בוחנת את השלכותיהן ההיסטוריות והעתידניות של שרפת הספרים.

מה יש בספרים שהם מושכים אליהם כזאת אש?

"אני חושבת שספרים יכולים להיחשב מסוכנים כי הם גורמים לנו לא רק לחשוב, אלא להלך באמת בנעליהם של אחרים. ברגע שמבינים מישהו אחר והולכים בנעליו קשה מאוד להמשיך לפעול כפי שפעלנו עד לאותה נקודה. אולי אנחנו לא משנים את התנהגותנו לחלוטין אבל אנחנו כן משתנים. אני חושבת שזה הכוח שיש לספרים עלינו, וכוח הוא דבר מסוכן. זה בדיוק מה שבעלי הכוח לא רוצים שיהיה לאנשים אחרים".

מיהו האויב של הספר בחברה שלנו?

"אנחנו. אף אחד לא יכול באמת להכריח אנשים להפסיק לחשוב ולהפסיק לקרוא, זה נעשה מבחירה. אם משדרים בערוץ 1 את 'שומרי הסף' ואנחנו נתקעים בכל זאת על תוכנית ריאליטי, אנחנו בוחרים לא להעמיק. האנשים בדיסטופיה של ברדבורי בטוחים שהם חיים באוטופיה. יש להם בידור סביב השעון ואת הגדג'טים הכי חדשים. התחושה השקרית של השפע מעוורת אותם מלהבין שהם מפספסים את הדברים החשובים. מסממים אותם בחיים הטובים, כולאים אותם בתוך הבתים עם קירות מדברים ועם איזושהי תחושה מזויפת של שיתוף. זה ריק מתוכן אמיתי אבל יש לזה תחושה מאוד אמיתית. וגם אנחנו, כאשר אנחנו בוחרים באופן עקבי להפנות את מבטנו מהמקומות הקשים ומהדברים שמאתגרים אותנו ולסמם את עצמנו, זה הרגע שבו כל אחד מאיתנו מדליק בבית שלו מדורה קטנה ושורף בה ספרים".

נועה מנהיים

אחד הדברים המעניינים בספר זה שלא ברור כל כך עבור מי הכבאים עובדים.

"ברדבורי שמר את זה מעורפל מאוד. הוא חזה שבעתיד לא יהיו ההיררכיות הוותיקות של המדינה הדורסנית או התאגיד המרושע. יש היום הרבה פחות פנים והגדרות לאנשים שמשלמים את המשכורת של שומרי הסף האלה, וזה מה שהופך אותם למאיימים הרבה יותר. כשקוראים היום את אורוול חושבים שדברים כאלו יכולים לקרות רק בצפון קוריאה ושאנחנו מוגנים מהם כי אנחנו חיים בדמוקרטיות מוארות. העניין הוא שיש פינות חשוכות גם בדמוקרטיות מוארות, ואני חושבת שמהבחינה הזו העולם של ברדבורי מזכיר קצת את שלנו".

אפשר לומר שלמרות הכל יש לספר סוף טוב?

 "יש לו סוף של תקווה, והמחתרת באמת מקבלת הזדמנות לבנות מחדש את העולם. אבל כולם יודעים שזה יכול לקרות שוב. ברגע שנפסיק לעמוד על המשמר ונפסיק להכריח את עצמנו לחשוב ולאתגר את ההוויה שלנו אנחנו יכולים להידרדר למקום הזה. ברדבורי השתמש בספרים כמטפורה, הוא לא טען שהתשובה נמצאת בספרים, התשובה יכולה להיות גם בטלוויזיה או בכל מקום אחר. זה לא שהיא לא נמצאת מפני שהספרים נעלמו, היא לא נמצאת כי אנשים בוחרים לא להעמיק. הספר הוא רק מכל, אנחנו לא מאבדים את הזהות שלנו כשאנחנו מפסיקים לקרוא אלא כשאנחנו מפסיקים לחשוב ולהרגיש".

——————————————————————————————————

פרנהייט 451, ריי ברדבורי, מאנגלית ואחרית דבר: נועה מנהיים, כנרת זמורה־ביתן, עמ' 191