דימוי עצמי: האמנית מירב שחם על איור, מוזיקה, טקסט וגורי אלפי

לפני "בושות" מירב שחם (36) לא איירה אף ספר. היא בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית במרכז האקדמי ויצו חיפה. היא עבדה בעבר במשרה מלאה כמעצבת פרומואים לטלוויזיה ב"רשת", וכיום היא מחלקת את זמנה בין עבודות פרילאנס לתעשיית הטלוויזיה ולעולם המוזיקה. בין השאר היא אחראית על עיצוב החומרים הגרפיים לפסטיבל אינדינגב משנתו השנייה, והיא עיצבה עטיפות של דיסקים לאמנים כמו דני סנדרסון, מרינה מקסימיליאן בלומין ולהרכבים כמו קטב מרירי. לפני שנתיים היא אף הוציאה אלבום ראשון כזמרת – "איש שלא הבחין בשום דבר" – שאותו הפיק בעלה, המוזיקאי יהוא ירון. האלבום התבסס על טקסטים מאת הסופר השווייצרי רוברט ואלזר, ומאוחר יותר הרחיבה שחם את העיסוק בטקסטים שלו גם לתערוכה בגלריה אלפרד, שכללה מיצב, וידיאו, סאונד ורישומים.

״חבורת מונטי פייטון תמיד היו האלילים שלי, הם ו׳זו ארץ זו׳ היו הרפרנסים הראשונים לעבודה״, היא מספרת. ״ידעתי מלכתחילה שזה לא יהיה כמו לאייר כתבה לעיתון או לספר ילדים. הבנתי שזו צריכה להיות קריאת תיגר של הדימוי מול הטקסט, שאני אצטרך לקרוא את הטקסט ולייצר דימויים שלא מחוייבים אליו בשום צורה, וככלל לערער על הפורמט הנורמטיבי של הספר. כך, לדוגמה, נולד העמוד שמצהיר, כמו טלפון סלולרי, שנשארו ארבעה אחוז עד סוף הספר. או הקטע של הנקודה השחורה, שמופיעה בתחתית הצד השמאלי של כל כפולת עמודים, ובכל פעם המשמעות שלה שונה. נוסף לכך, זו הייתה בחינה של טכניקות – איורים, קולאז׳ים ידניים, טיפוגרפיות  ועוד – לראות מה עובד, מה לא, לנסות לייצר את התחושה שהכל מאוד חופשי. שגם אם הספר הוא די מסודר בסופו של דבר, לא התאמצנו יותר מדי״.

איור מתוך "בושות"

איך הייתה העבודה מול אלפי?

״זה באמת היה שיתוף פעולה מלא. אם הוא לא אהב דימוי מסוים ניסיתי לשכנע אותו, ולפעמים נתתי לו שיעורי בית: אני צריכה נקודה שחורה לפה, אני צריכה משפטים קצרים יותר וכן הלאה. הוא היה שואל אם משהו מצחיק, אם זה עובד או לא. בפגישות תמיד סיפרנו אחד לשנייה סיפורים מצחיקים. מכיוון שלא איירתי ספרים אף פעם, ואני לא קוראת לעצמי מאיירת, זה היה אתגר אישי – איך אני תוקפת את זה בלי ׳לדעת׳ לאייר. נהניתי מאוד מכל הדבר הזה, הרגשתי כאילו קיבלתי מתנה".