החתיכה החסרה: אסף צפור מפרק את תהליך היצירה שלו

כשיצרו את הגרסה האמריקאית ל"בטיפול", דיאן ווסט קיבלה את פרס האמי על התפקיד שאני כתבתי בגרסה הישראלית, זה של הפסיכולוגית של אסי דיין. כששמעתי את הבשורה, ישר התקשרתי לפסיכולוגית שלי ואמרתי לה: "קיבלת אמי!". מבחינתי, כל מה שאמרה הפסיכולוגית בסדרה היה מה שהפסיכולוגית שלי אמרה לי בטיפול, אז בעצם האמי הגיע לה. אבל אז, כשמויש גולדברג ועדי ארבל יצרו את הסדרה התיעודית המקסימה על אסי דיין, ראיתי אותו מתראיין ומספר שהוא התרגש לקרוא את הטקסטים שכתבתי לו על אבא שלו. אבל אני הרי בעצם כתבתי אז על מה שאני אמרתי בטיפול על אבא שלי. הפסיכולוגית שלי טענה שהיא מעולם לא אמרה את מה שכתוב בסדרה, אלא שזאת הייתה הפרשנות שלי למה שקרה בטיפול. היא גם אמרה שמעולם לא אמרתי דברים כאלה על אבא שלי.

הבנתי שאולי זה מה שאני עושה כשאני כותב: אני מתחבר לאיזו חוויה רגשית אצלי ואז טווה סביבה סיפורים דמיוניים. זאת הפרשנות שלי לתהליך רגשי שאני עובר, כזה שאין לו שום קשר לעובדות. כנראה שכך זה עובד אצלי – אני מתעד איזה "תדר" של רגש, ואז נותן לגיבורים שלי לפעול מתוך המקום הרגשי הזה, בעולם דמיוני שכל פרטיו מומצאים. אבל בסופו של דבר, תמיד מה שהכי חשוב זה המסע הרגשי שעובר הגיבור.

ב"מעטפת הלב" יש ארבע וריאציות לסיפור אהבה, כשפעם אחת הגיבורים בני 18, פעם אחת בני 28, פעם אחת בני 40 ופעם אחת בני 50. ולמרות שבכל וריאציה יש להם אותם שמות, אלו לא אותם הגיבורים שהתבגרו אלא וריאציות אפשריות שלהם. גם העולם סביבם משתנה, אבל פרטיו מהדהדים בין כל החלקים, כאילו להזכיר שאלו כל מיני וריאציות אפשריות. אירועים דרמטיים חוזרים בגרסאות שונות, אפילו דימויים חוזרים בין הווריאציות. מה שנשאר קבוע הוא רק המהלך הנרטיבי של סיפור האהבה שלהם, והמסע הרגשי שהדמויות עוברות.

וריאציות שונות של הגיבורים. "מעטפת הלב".

הווריאציה האחרונה מתרחשת בסין. זה התחיל כשהייתי בסין ובדיוק חיפשתי מקום שבו הגיבורים יכולים להיפגש בחלק האחרון של הספר. היה לי חצי יום חופשי וסיפרו לי על "מקדש הענן הלבן". זה אחד מהמקדשים הדאואיסטים החשובים בעולם, אבל תיירים כמעט לא מגיעים לבקר בו כי הוא קצת רחוק מהמרכז. במקרה הוא היה קרוב למלון שלנו, אז הצעתי שאולי נקפוץ לשם.

לדאואיסטים יש עשרות אלים, יצורים מיתולוגיים, סתם יצורים שמימיים וגם אנשים רגילים שזכו למעמד של בני אלמוות על מה שעשו בחייהם. במקדש היו ביתנים רבים שבכל אחד מהם עמדו פסלים של כל מיני יצורים שמימיים כאלה. עצרתי בביתן הראשון, שהיו בו פסלים של שלושה בני אלמוות, ולצדם שלט קטן שהסביר שמדובר ביצור השמימי שאחראי על פריחה כלכלית, ביצור השמימי שאחראי על מזל בעסקים וביצור השמימי שאחראי על עסקים הוגנים. אהבתי נורא את הדקויות האלה. לכל יצור הייתה אחריות מאד מדויקת. תהיתי מה הכי חשוב לי בחיים: לעשות מלא כסף, שיהיה לי הרבה מזל בדרכי המקצועית או שאפעל תמיד ממקום שבו אני לא מרוויח כסף על חשבון אחרים או במרמה. תהיתי במה אבחר. בביתן הבא היו פסלים של שני אלים ואלה. אחד היה אחראי על שמירה על ביטחון, השני היה אחראי על אריכות חיים והאלה הייתה אחראית על יופיים של כל הדברים החיים. אני לא בטוח שזה היה התרגום הכי מדויק למה שכל אחד מהם עושה, אבל הייתה לי רק מין חוברת קטנה שחילקו בחינם בכניסה למקדש, וזה מה שהבנתי ממנה.

אהבתי מאוד את זה ששוב עמדתי מול שלושה אלים והייתי צריך לבחור מה הכי חשוב בעיניי. חשבתי שעל זה בעצם נכתב הספר שלי, אז זה המקום הכי נכון לפגישה של הגיבורים בוואריאציה האחרונה, כשהם בני 50. חשבתי על כך שזה בעצם מה שעושים הגיבורים בספר שלי: הם עומדים בפני בחירות נורא קשות, ובראשן הבחירה אם להתאהב. והאם זאת בכלל בחירה?

אסף צפור. צילום: שרון ברקת

וככה גיליתי את ה"תדר" הרגשי שבו נמצאות הדמויות שלי, ושוב יצא שרק תיעדתי את ה"תדר" שלי עצמי. הכתיבה בשבילי היא לעשות סדר בבלגן של המציאות. מרגיע אותי להכניס לסדר את כל הבלגן הזה שאנחנו חיים בו, ומרגיע אותי להכניס סדר בכל הבלגן הרגשי שלי. אני בעד שהכל יצא, יישפך. לא מצונזר, לא מסודר, מלא תשוקה, מלא בלגנים, ואז כמו ילד קטן שמרכיב לגו, אני מתיישב באמצע החדר, כל החלקים מסביב, ומתחיל לנסות לחבר את הכל. וזה בדיוק מה שקורה בחדר הטיפולים. אני מוצא דמיון בין הטיפול הפסיכולוגי לכתיבה. גם הפסיכולוג מנסה לחבר את כל פיסות האנושיות האלה שאנחנו קוראים להן "הסיפור שלנו בחיים", לאיזה תהליך מסודר שאפשר יהיה לעבור.

גיליתי שהדבר שאני הכי נהנה לעשות זה סדר בבלגן. וככל שיש יותר פרטים שצריך לסדר, ככה ההנאה שלי יותר גדולה. בגלל זה אני אוהב טקסטים מאד עמוסים שקורים בהם המון דברים ושהם מלאי פרטים, כמו פזל ענק שצריך לסדר לכדי תמונה מלאה ומורכבת. "הוא אהב את העבודה שלו. זאת הייתה העבודה הכי טובה שהייתה לו. הוא היה בר מזל שמזה התפרנס". ככה מתחילה הווריאציה האחרונה בספר.