היהודי הנודד: הסופר יצחק רובין חוזר לשנות ה-50 ומגלה שלא הרבה השתנה

לפני שלוש שנים הגיע יצחק רובין לראשונה לאושוויץ. הוא נסע לשם במסגרת צילומי סרטו הדוקומנטרי "הדרך", שבו הוא וחברו הטוב מוחמד אבו אלהיג'ה יוצאו לבחון את המיתוסים המכוננים של עמם. את המסע התחיל רובין במחנה המוות, שבארכיון שלו הציעו לו לבדוק אם נשארו פרטים על אמו. "הם הזהירו אותי שלא אפגע אם לא אמצא, כי רק עשרה אחוזים מהרישומים שרדו", מספר רובין. "אבל מצאתי אותם. ראיתי את הרישומים שלה, של אחיותיה ושל אמה כשהן נכנסו. אפילו המשקל שלהן תועד שם. יצאתי משם בתסכול גדול כי אמי נפטרה כבר ב־1980, היו לי המון שאלות וכבר לא היה את מי לשאול". אף על פי כן, רובין מספר כי את הדברים שחלקה עמו אמו במהלך חייה, ובייחוד לפני מותה, הוא לא יכול לשמוע משום היסטוריון. חלקים גדולים מההיסטוריה האישית והלאומית הזו שימשו אותו לכתיבת הרומן "שלג בחולות" שרואה אור בימים אלה.

גיבורי הספר הם המהגרים קשי היום שהשתתפו בניסוי "כור ההיתוך" של בן גוריון בשנים הראשונות לאחר קום המדינה. רובין מאגד שברים חדים של זיכרון משכונת העולים שנולד בה ב־1950, אשר הוקמה בפאתי העיר חיפה ועם הימים הפכה להיות קריית ים, ויוצר מהם עולם מדומיין חי וסוער, קהילה גדולה ודינמית שמורכבת מאוסף של פליטים שמדברים שפות שונות אך נושאים טראומות דומות.

בשיכונים שהוקמו בחיפזון כדי לאכלס פולנים והונגרים ניצולי שואה, רומנים וליטאים, לובים, מרוקאים, עירקים, תימנים וטריפוליטאים, משפחות שלמות שהיגרו יחד או רסיסים של משפחות ששרדו, נולד וגדל הילד חיים רוטשטיין, גיבור הרומן וגם ההיסטוריון שלו במידת מה. דרך נקודת המבט של הילד רוטשטיין מובא סיפורן המורכב של שכונות העולים הראשונות. הוא משחזר לפרטי פרטים את קורות הדמויות שבחברתן גדל ומתאר את קשיי הקליטה ואת הכוח ליצור חיים חדשים.

יצחק רובין. צילום: יולי גורודינסקי

"עשיתי המון מחקר במהלך כתיבת הספר", מספר רובין. "אומרים שלסופר יש את הדרור לעשות מה שהוא רוצה, גם מבחינה היסטורית. אבל מכיוון שכתבתי ספר תקופתי היה לי חשוב מאוד להיות אותנטי. יכולתי להמציא שמות ומקומות ולכתוב דברים שאין להם בסיס במציאות אבל היות שנתתי כבוד לתקופה ולאנשים הרגשתי שאסור לי לשקר או לחפף. הרבה שמות ודמויות מבוססים על סיפורים אמיתיים ששמעתי, אם זה מזיכרון שסיפרו ניצולי שואה, ואם אלה דברים שקראתי במקומות אחרים. תוך כדי הפשפוש בהיסטוריה גיליתי דברים מדהימים בעוצמה הדרמטית שלהם. שהמציאות באמת עולה על כל דמיון".

במהלך המחקר לספר מצא רובין גם תשובות לשאלות לא פתורות שהעסיקו אותו כילד. "יש משהו שבקושי נחקר בעיתונות ובתקשורת וזה סיפורם של היהודים ניצולי השואה מטוניס ומלוב. עשיתי מחקר שלם וניסיתי להבין איך זה שדמויות מזרחיות מהשכונה שלנו היו ניצולי מחנות. בשכונה שלנו הייתה טוניסאית אחת שדיברה יידיש. לקחו שנים עד שהבנתי שהיידיש הזו הגיעה מאושוויץ. גם היה ברור תמיד שהניצולים והטראומטיים הם האשכנזים, אבל הרבה מאוד אנשים לא מודעים לכך שיהודי בגדד עברו טבח על ידי השכנים הערבים שלהם. זה נקרא פרהוד, וזה אירוע טראומטי מאוד בהיסטוריה שלהם. היה לי חשוב לתת מקום של כבוד גם לסיפור של בני עדות המזרח שנשמע פחות בשיח".

מעניין שבין כל ניצולי הפרעות הללו שררה איבה וגזענות חריפה מאוד והיא גם מתוארת בצורה מפורטת בספר.

"הגזענות בין היהודים הייתה קשה מאוד בימים ההם. ולא רק בין אשכנזים וספרדים, גם פולנים והונגרים לא סבלו זה את זה וכל בני עדות המזרח שנאו את המרוקאים. היו ריבים נוראיים בשכונות ופעמים רבות זה הגיע לכדי אלימות של ממש. האחד היה צועק לשני 'שוורצע' או 'פרימיטיב' והשני היה עונה לו 'חבל שהיטלר לא גמר אתכם'. אבל בתוך זה היו גם חברויות נפלאות ועזרה הדדית, ולמעשה מי שבאמת הצילו את המצב היו הילדים שגדלו יחד ויצרו דור חדש שבו טריפוליטאית מתאהבת ברומני וזה בסדר. למרבה הצער, בשנים שלאחר מכן בן גוריון חשב שכור ההיתוך נכשל ובעליות שהגיעו אחרי שנות ה־50 החליטו לבודד כל עדה בשכונה נפרדת. הבעיה הייתה שהם לא הבינו שבטווח הארוך זו הייתה הצלחה".

יצחק רובין. צילום: יולי גורודינסקי

המידע המקיף והמעמיק שמציג רובין ברומן נובע גם מהיותו דוקומנטריסט מנוסה. הוא יצר עשרות סרטים דוקומנטריים במהלך חייו ולמד להכיר את הסיפור הישראלי על כל צדדיו דרך עדשת המצלמה. זהו אמנם ספרו השלישי, אך במהלך השנים התמקד רובין כמעט אך ורק בעשייה קולנועית. בשנות ה־70 עשה תואר ראשון ושני באמנויות התקשורת באוניברסיטת ויסקונסין־מדיסון, שבה למד קולנוע אצל הבמאי האליל רוברט אלטמן. כשחזר לארץ השתלב כמרצה באוניברסיטאות השונות והתחיל בעשייה קולנועית רציפה שממשיכה עד היום.

עם זאת, הוא מצר במידה מסוימת על כך שלא הקדיש יותר לכתיבת פרוזה שהיא למעשה האהבה הגדולה שלו. "הכתיבה היא פעולה אינטימית מאוד", מסביר רובין. "אני נכנס לתוך עולם שקט יותר. כשאתה עושה סרט אתה תעשיין, יש לך אנשי צוות, אתה יוצא לשטח, חווה חוויות משותפות וזה באמת מרתק ומהנה. אבל זו גם עבודה קשה מאוד וההנאה שבה לא משתווה לחוויה האישית של הכתיבה. אני כותב עכשיו תסריט לפיצ'ר ויש לי דילמה קשה אם להוציא אותו לפועל או לא, כי זה גוזל ממני את הזמן שאני צריך כדי לכתוב את הספר הבא שלי".

הקריירה הקולנועית של רובין, שתחילתה בלימודים בארצות הברית, מחזירה אותנו אל חלקו השני של הספר, אז משפחת רוטשטיין, עם רבים מתושבי השכונה, מהגרת לניו יורק בעקבות המיתון הכלכלי של שנות ה־60 ונאלצת לבנות את חייה מחדש. פתאום כל אותן מלחמות עדתיות שהתרחשו בשכונת העולים נשכחו, ההפרדה בין אשכנזים וספרדים נעלמה, ונוצרה קהילה חדשה ומלוכדת של אנשי השכונה. "זה בדיוק מה שקרה עם היורדים לאמריקה", מספר רובין. "פתאום ראית קהילה של אנשי בת ים או של אנשי רמת גן. אני זוכר שממש נדהמתי מהתופעה הזו. האנשים האלה, שבאו מארצות שונות לישראל ונאלצו להסתדר בשכונה אחת, בלי לדעת זה את שפתו של זה, ממש לא הצליחו להפסיק לריב. פתאום, כשהם עברו לארצות הברית או לקנדה, הירידות הגדולות של אותן שנים, הם יצרו כמו עדה חדשה".

גם את סיפור ההגירה לאמריקה אתה מציג בספר כמהלך שנדון לכישלון.

"המהגר תמיד יחיה בטרגדיה. הוא תמיד יהיה זר, יחלום בשפה אחרת וירגיש שהוא לא מקובל גם אם הוא כן. כשאתה מהגר אתה בתחפושת עד סוף חייך. לכן הילד רוטשטיין שמתבגר שם הופך לחקיין מצליח. הוא מתחפש ומסתתר מאחורי כל מיני מבטאים ודמויות שונות. גם בישראל חוויית ההגירה לא נשכחה ואפילו הועברה לדורות הבאים. אני למשל יליד הארץ, אבל גדלתי בשכונה שבה דיברו ברי"ש מתגלגלת וככה אני מדבר. אנשים תמיד שאלו אותי אם אני עולה חדש. במידה רבה כן, אני עולה חדש".

"שלג בחולות", הוצאת פרדס, 377 עמ'