המשוררת דנה לובינסקי בראיון על שירה נשית והשפה העברית

כבר בגיל שבע דנה לובינסקי ידעה שהייעוד שלה בחיים הוא לכתוב. בגיל 19 פרסמה את השיר הראשון שלה, שכבר אז ביטא קול סוריאליסטי, נגוע בחלומיות, ועם זאת מפוכח ונוקב. לובינסקי פרסמה עוד שירים רבים לאורך השנים והייתה פעילה בסצנת המשוררים, אולם רק עכשיו, בגיל 35, לאחר שהספיקה לפתח קריירה כפסיכולוגית קלינית, יוצא לאור ספרה הראשון "בלי ברית, בלי מילה".

"ספרים רבים יוצאים כשהם עוד לא מספיק מבושלים", טוענת לובינסקי כשהיא מסבירה מדוע חיכתה זמן רב כל כך לפרסם את ספרה הראשון. "רציתי להיות שלמה עם איזשהו גוף של יצירה לפני שאוציא אותו החוצה. החלטתי לשלוח את הספר להוצאות רק כשהרגשתי שנוצר כבר קורפוס מסוים שיש לו מבנה ומהלך של ספר מגובש מספיק".

[tmwdfpad]הספר מחולק לחמש חטיבות ומכיל 35 שירים, אך שיריה של לובינסקי עומדים בניגוד מוחלט לצמצום היריעה ומציעים פתח עמוק אל עולם פנימי, נשי, מורכב ומסועף. השירים הראשונים מבטאים טראומות ילדות שעולות מגדילה בצל אלימות גברית משתקת ומציגים כרוניקה של מערכת יחסים הרסנית בין אבות, אמהות ובנות. "השירים שלי הם לא וידויים", מבהירה לובינסקי, "אני מנסה לכתוב על איזושהי חוויה שמבוססת על החיים האישיים שלי במידה כזו או אחרת, אבל מעבר לכך היא מבוססת על ארכיטיפ של אב ושל אם. הכתיבה בספר מוחה על אלימות גברית. ניסיתי לתאר אנטומיה של אלימות ואנטומיה של יחסים סבוכים בין אבות לבנות. הנושא הזה הוא הכוח המניע של היצירה שלי, זה הדבר שאני רוצה לכתוב עליו.

"האלימות הסמויה מן העין, זו שמתרחשת בבית, היא האלימות שהתרבות מפעילה על נשים ועל ילדות. הרי לגילוי העריות שבתרבות יש שני קצוות – הקצה האחד הוא המיני המובהק שאי אפשר להתעלם ממנו, בעוד הקצה השני הוא שקוף וסמוי, ומתבטא בסחר חליפין כמו נדוניה של נשים, הגבלה של נשים, חינוך לחשיפה של מיניות מחד גיסא ודיכוי של מיניות מאידך גיסא ועוד. הספר עוסק גם באלימות שאימהות מפעילות על בנותיהן. היה לי חשוב להביא את כל המערך הזה אל קדמת הבמה".

בניגוד לכתבי מחאה רבים שיוצאים נגד האלימות הגברית ועלולים לעורר אנטגוניזם, לובינסקי מקפידה להבהיר בשיריה כי גם הגברים עצמם סובלים מהאלימות שהם מפעילים. "הספר אמנם נכתב מתוך חוויה נשית, אבל מבחינתי פמיניזם הוא גם פרויקט לשחרור הגבר ולא רק האישה. זו סכנה ליצור פיצול ל'טובים ורעים' – במקום לצאת אחד נגד השני צריך ליצור שיח מלא יותר, כזה שיש בו פתרון. גברים ישראלים שהולכים לצבא וגדלים במעגל שמחנך לכוחניות ולסוג מסוים של גבריות שמעודדת הפגנת כוח ושליטה ברגשות, נגזר עליהם מראש להיות נגועים באלימות הזו, שמכתיבה התנהלות של סבל, בראש ובראשונה עבור נשים, אבל גם עבורם".

היציאה נגד הדיכוי הנשי הסמוי מן העין רלוונטית גם לפעילותה של לובינסקי במחאה החברתית בקיץ 2011 כאשר יזמה והובילה את מחאת הפסיכולוגים שלטענתה הייתה גם היא נשית. "אני רואה את כל המחאה החברתית כמחאה נשית", מדגישה לובינסקי, "גם כי המובילות שלה היו נשים – דפני ליף וסתיו שפיר – וגם בשל האופן שבו היא פעלה. הניסיון ליצור סדר אלטרנטיבי שהוא פחות היררכי ויותר בנוי על רשתות, על שיח ועל השינוי שלו. הפעילות עם הפסיכולוגים התחילה ממחאה על תנאי ההעסקה של המתמחים וככל שחקרנו והעמקנו גילינו כמה מערכת בריאות הנפש חולה ולא מתוקצבת. זו הייתה מחאה נגד היחס של הממשלה לתחום בריאות הנפש אבל גם ניסיון לשנות את השיח הפסיכולוגי ולדבר על הממשק בין פסיכולוגיה, פמיניזם וסוציולוגיה".

צילום: יולי גורודינסקי

אפשר בעצם לומר שבשני הצדדים המשמעותיים ביותר בחייך את עסוקה בטיפול, בין אם זה הטיפול המקצועי באחרים או התרפיה שהכתיבה מציעה לך.

"אני חושבת שכתיבה היא תרפיה עד לגבול מסוים ומעבר לזה היא חוצה את הגבול התרפויטי ויכולה גם להזיק. כדי ששיר יהיה חזק לפעמים צריך להקיז עוד קצת דם ולחפור עוד יותר עמוק, מדי פעם מעבר למה שבריא. אבל בהחלט יש נטייה מתמדת לעיבוד ולעיצוב ויש ניסיון לשליטה דרך הכתיבה. העמדה הזו של התיקון היא משהו שמלווה אותי בכל דבר והניסיון ללכת נגד האלימות מניע אותי".

לובינסקי נולדה בתל אביב ובגיל חצי שנה עברה משפחתה להתגורר בלונדון, שם חיה עד חזרתם לישראל כשהייתה בת 8. היא גדלה בין שתי שפות, אך כשהחלה לכתוב היה ברור מיד כי נגזר על האנגלית להישאר בחוץ. "אני אוהבת מאוד את העברית", מדגישה לובינסקי, "גם כי אני חושבת שזו פריווילגיה לכתוב שירה בשפת התנ"ך וגם כי עברית תמיד הייתה מבחינתי שפה אינטימית. העובדה שגדלתי בין שתי שפות יצרה חציצה בין השפה של החוץ – האנגלית הפורמלית, הבירוקרטית והמנומסת – לבין השפה היותר ייצרית ואינטימית שדיברו בבית. אבל בשפה יש גם אלימות והיה לי חשוב מאוד לכתוב אותה. בכל הנוגע לתחום הלשוני, יש אלימות בתרבות, ברגע שהכל מיוצג במילים מאבדים משהו מהממשי, מהפיזי ומהספונטני. נוסף על כך, מבחינתי 'בלי ברית, בלי מילה' הוא גם תיאור של מצב נשי שממחיש את היותנו מודרות מהברית. להיות אישה כותבת זה דבר חדש בתרבות, ובטח שבתרבות הישראלית שבה, עד לאחרונה, בכל דור הייתה משוררת אחת. ככותבת את גדלה על ברכי הברית של המילים ורוצה להיות חלק ממנה, אבל הברית היא גברית וככותבת את נמצאת במצב מאוד פרובלמטי. אמנם אי אפשר ליצור שפה חדשה, אבל אפשר ליצור שיח חדש".

כלומר כתיבה נשית מתאפיינת באלטרנטיבה שהיא מציעה במסגרת מגבלות השפה הגברית?

"אני חושבת שכתיבה נשית מתאפיינת בעמדה של אחרות הן מבחינת התוכן והן מבחינת הסגנון. מבחינתי זה ניסיון לחזור לאיזושהי ראשונות פיזית וחומרית שמתבטאת היטב באמצעות השירה, משום שהיא מוזיקלית, אינטואיטיבית ומכילה אלמנטים נוספים שנתפסים כנשיים. לדעתי, הספר מציג את העמדה הנשית בכך שהוא משוטט בין מחאה על המצב הקיים לבין ניסיון למצוא לו פתרון אחר ולגבש אסתטיקה אחרת של כתיבה נשית. הספר מנסה לקרוא אנשים להיות סובייקטים, לקחת אחריות, להבין מה קורה להם, להכיר בכוח שלהם ולהבין את המקום שלהם בחברה".

"בלי ברית, בלי מילה", עם עובד, 76 עמ'. הספר יושק בלבונטין 7, שבת 19:00