זוכת פרס ספיר בוחרת את 5 הספרים האהובים עליה

מיכל בן נפתלי זכתה בפרס ספיר על הרומן "המורה" - ש"משרטט חוויות שהלשון מתקשה לתפוס". כעת היא בוחרת עבור TimeOut רשימה שכדאי להיכנס איתה לחנות הספרים בביקור הקרוב

מיכל בן נפתלי. צילום: איליה מלניקוב
מיכל בן נפתלי. צילום: איליה מלניקוב
24 בינואר 2017

מיכל בן-נפתלי היא ההפתעה של עולם הספרות הישראלי השנה. אחרי חמישה ספרי מסות, מאמרים וממוארים פרי עטה, ואחרי תרגומים רבים מצרפתית, בעיקר לכתבי ז'אק דרידה, זכה רומן הביכורים שלה – "המורה", שיצא בהוצאת כתר – בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס.

בן-נפתלי, שגברה על המועמדים העיקריים יניב איצקוביץ' ("תיקון אחר חצות") וננו שבתאי ("ספר הגברים"), משמשת בשנים האחרונות כמרצה לספרות וכתבה דוקטורט על פילוסופיה צרפתית בת זמננו.

"המורה" ברומן היא אלזה וייס, דמות חידתית וזרה שקופצת מהגג אל מותה. המספרת ברומן היא תלמידה שלה שמנסה להבין את הסימנים שהותירה אחריה וייס, שלושה עשורים לאחר מכן.

"בן-נפתלי משרטטת ברומן חוויות שהלשון מתקשה לתפוס … ביד מאומנת, בפעולה מדויקת וחדת הבחנה, ביכולת הפשטה ודמיון", כך ציינו השופטים, וקבעו שהיא "כתבה סיפור בעל משמעות אתית, בקול חד פעמי וצלול, צנוע אך אמיץ, אשר מאפשר מבט חדש על עצם אפשרותה של זהות לאחר אובדן".

המורה מאת מיכל בן-נפתלי

כעת, לכבוד זכייתה בפרס, בוחרת עבורנו בן-נפתלי חמישה ספרים שהיא אוהבת במיוחד:

"ילדות", מאת נאטאלי סארוט בתרגומה של אילנה המרמן (פרוזה אחרת, עם עובד, 1989)

ספרה המאוחר של סארוט, שהוא מעין זיכוך אלכימי של כתביה המוקדמים, אינו אוטוביוגרפיה מסורתית. הוא מכיל הבזקי זיכרון המאירים שלבים בתחושת האני המתהווה של המספרת ביחסה לאחרים, בראש ובראשונה להוריה. הקטעים הנרטיביים מופיעים בצורת מונולוגים קצרים או דיאלוגים בין אני ואתה, בין המספרת למעין כפיל שלה: תודעה בלשון זכר.

כפל-פניה מחולל לאורך הספר ריבוי נקודות מבט, דגשים והגברות, ומשחרר אותה מן הפיתוי להעניק לילדה ידיעה שקולה לזו של המבוגרת הכותבת בדיעבד את המכלול. אי אפשר לזכור הכול או לספר הכול. הזיכרונות, היא כותבת, "לא נוצרו בשבילי, הם רק הושאלו לי, לא יכולתי לטעום מהם אלא טיפין טיפין". ועם זאת, המשמעת הנזירית שסארוט כופה על עצמה הופכת ככלות הכול את הפרגמנטים הפרומים האלה לסיפור, לדרמה המובאת בסוף הספר לכדי השלמה או התרה: "אל תדאג, סיימתי, לא אגרור אותך הלאה".

"כסף קטן", מאת יהודית הנדל (ספרי סימן קריאה, הקיבוץ המאוחד, 1988)

מחזור סיפורים ובו קולה המובהק כל כך של הנדל, שדמות המספרת-עדה שלה קרובה לדמותה של המחברת. הבליעה של המתים על ידי החיים, הפיגורות של המת-החי, נוכחותו של המקום הריק בחיי הנותרים: כל אלה הם מוטיבים שהולכים עם הנדל מספר לספר – "הר הטועים", "הכוח האחר", "המקום הריק", אם למנות רק אחדים.

אבל מה שבולט לי בקריאה המצטברת בסופרת אהובה זו הוא אפקט נוסף, הקשור בתיאורי הפּנים, המצבים, המעשים, באפיון החד של אברי הגוף ותנועותיו המוגזמות והקפואות לסירוגין, במימיקה, בפעלתנות-היתר. הנדל מחדירה לטקסטים שלה מימד תיאטרלי מגוחך, המקרב אותם אל מחזה האבסורד. אפשר לקרוא בקטעי התיאור שהיא פורשת כמו בהוראות-בימוי ולדמיין טרנספורמציה שלהם להצגה קאמרית שמזגה מתקרב במפתיע לבקט ולחנוך לוין. הנה כך, מתוך הסיפור "הסעודה החגיגית של ידידתי ב.": "'אנחנו באמצע האוכל', אלכסנדר רעם. 'אוה, שכחתי, אנחנו באמצע האוכל, אני מבקשת סליחה'. פניה היו מלאים דם. – 'שכחתי, אנחנו באמצע האוכל, אני בהחלט מבקשת סליחה.'"

כסף קטן / יהודית הנדל

"הנערות ההולכות בשנתן", מאת רונית מטלון (המעבדה, רסלינג, 2015)

במבוא למחזה הזה, רונית מטלון מתוודה על הדרך הז'אנרית המפותלת שבה פסלה בהדרגה את צורות הרומן, הנובלה והמסה במרדף אחרי הז'אנר ההולם את "הנערות". הז'אנר הזה מתגלה לבסוף לא כתיאטרון חד-וחלק, אלא כטקסט חמקמק שהוא בעת-ובעונה-אחת מעין משל על כתיבה ותיאטרון על תיאטרון או בתוך תיאטרון, תיאטרון שבו "עושים דרמה" ודה-דרמטיזציה בהינף יד. כטקסטים אחרים של מטלון, הטקסט רושף שנינות והומור אינטנסיבי ובוטה. הוא מתרחש במצב תודעה סהרורי המכתיב את עיקרון השיח ואת הגיונו.

האבן השואבת שלו היא דמותה של אודט דה ויטו, מנהלת מעון ליתומות שאינה יכולה לראות, ומאחר שמה שאמור להיות העוגן של האני שלה – המבט – הוא בעצם נכותה, היא רוצה תמיד עיניים שיראו בעבורה ומזינה את עולמה מיכולת התיאור של האחרים. מטלון מפקיעה כל מילה לאורך המחזה מן השימוש הקונבנציונלי שמשתמשים בה, ומטילה ספק רדיקלי כל כך עד שדומה שהקרקע נשמטת לה מתחת לרגליים ואין לה עוד אדמה מוצקה לדרוך עליה, לא בתוך הז'אנר ולא מחוץ לז'אנר, במה שמכונה המציאות החברתית-פוליטית. אחרי שהנחתי את הספר על השידה, חלמתי בלילה שעיריית תל אביב שולחת לי חשבון ארנונה על מצבי הרוח שלי…

"שיבת הבן", מאת אוה טיקה בתרגומו של רמי סערי (כרמל, 1993)

הטקסט הנוקב שכתבה הסופרת הפינית אוה טיקה הוא מעין ממואר של אם שבנה שב לזמן-מה משהות ממושכת בבית כלא. מן המקלט שבו היא מסתתרת מפני הבן היא מהרהרת בדיוקנו המשתקף בעל כורחה בדיוקנה שלה, ומנסה להתמודד בחריפות חסרת פשרה עם מיתוס האם ועם שאלת-התמיד על שורשי הרוע.

האם-המספרת מניחה לפנטזיות שלה להתערבב בווידויה על השתלשלות האירועים הקונקרטיים ומעתיקה את נקודת הכובד של הסיפור ממעשי הבן אל מחשבותיה, החל ברגע שבו, היא כותבת, "חשבתי באופן מודע דברים רעים על בני." במובן זה, היומן-מן-המרתף הנרשם על ידה הרה באפיזודות מדומות שבהן היא מחליפה את הבן, תופסת את מקומו או מתמזגת איתו ועם עוצמות החרדה והטינה שלו שנעשות לחרדה ולטינה שלה עצמה ומשפיעות על המפגש ביניהם. עם זאת, ברגע מסוים בסיפור ברור גם לה, שמה שקורה אכן קורה בחוץ ואינו מזמן מצד הבן לא רגש אשמה ולא חרטה.

ההתייסרות שהיא מתייסרת בה מתחלפת בהכרה בזרות שמקבלת בהתחלה נפח דמוני, גורלי: "גירשתי את הילד מלבי, את זה שפעם ציפיתי לבואו לעולם באושר. אותו, שהיה בתוכי ועבר בגופי, בדרכו לגורלו. אותו, שנולד דרכי ונהיה כזה. אני תוהה אם היה עלי להיות אחרת. במקום הילד שגירשתי מלבי השתכנה הבושה".

שיבת הבן / אוה טיקה

בעקבות הזמן האבוד [1]: קומברה, מאת מרסל פרוסט בתרגומה של הלית ישורון (הספריה החדשה, הקיבוץ המאוחד, 1992)

"מלאכת פנלופה של שמירת-הזכר": כך תיאר ולטר בנימין את "אריגת הזיכרון של פרוסט", שאנו קוראים בו בתרגומה המאגי של הלית ישורון. הספר הזה מכניס אותי בכל פעם מחדש לאזור החוויה של פרוסט, ואולי גם של סופרים מודרניסטים אחרים: אזור ההזיה הסהרורית של איש השרוע במיטה, מנוטרל מנוכחות אנושית או מדיאלוג עם החוץ, מישהו שאינו ישן לגמרי ואינו ער לגמרי אלא מנסה להירדם ומזמן אותנו למעין סיאנס. השוכב הוא הילד הנפלש באלביתי כשם שהוא הנוסע הנפגש עם הזר, וכל כמה שהוא ואנחנו מייחלים שסופו של המסע בשיבה, שהתנועה היא מעגלית, נוסטלגית, אפשר שמשהו טראומטי עתיד לקרות.
כבר עמוד הפתיחה של פרוסט, עם אותו "משפט פרוסטיאני" מובהק, מורכב ואטי, צופן את המעבר מסיטואציה ביתית מנחמת של שינה לדרך מנכרת של מסע וחולי. בחוץ – עוד נלמד – זה להיות נפרד מאמא, להמתין לה בכאב. פרוסט הוא הסובייקט הסנטימנטלי, אולי אפילו הפאתטי (במובן הטוב של המילה: סובייקט הרה פאתוס). והרומן הזה, שהוא רומן על הזמן, הוא גם רומן על אהבה, על משאלה לאינטימיות. ועוד לא אמרתי דבר על המדלין. הנה בתרגום: "בשבריר הרגע שבו נגעה בחיכי הלגימה הבלולה בפתיתי העוגיה, עבר בי רעד, נדרכתי למופלא שהתחולל בקרבי. עונג פשט בי, מבודד, בלי שורש סיבתו".בעקבות הזמן האבוד / מרסל פרוסט