"הקומונה" לא מצליח לעשות סאטירה ולא מתעלה אל מעבר לספרות לנוער
ספרה של מיכל פיטובסקי מנסה לטפל בבעיה של השמאל - הדמוגרפיה - באופן מקורי. אולם התוכן עצמו מזכיר סדנאות כתיבה והדמויות נשארות בגדר קלישאה
בראיון בתוכנית האירוח של ג'ימי פאלון בחודש מרץ האחרון אמר הקומיקאי לואי סי.קיי שאפשר להפסיק לעשות פורנו. עשו עד היום מספיק פורנו כך שגם אם אדם יצפה ברציפות בפורנו מיום היוולדו הוא לא יצליח לראות את כל הפורנו שקיים. אותו הדבר מתרחש גם בספרות שנכתבת על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. נכתבו כל כך הרבה ספרים על הסכסוך, שכל ספר על נושא אחר מבורך. ספרה החדש של מיכל פיטובסקי, "הקומונה", אמנם מתעסק בפוליטיקה, אבל הוא עוסק בנושא שעדיין לא קיבל ייצוג בספרות המקומית: המיעוט הדמוגרפי של השמאל בישראל. הנושא מקורי ובעל פוטנציאל, אולם פיטובסקי נכשלת בביצוע, ולא מצליחה להתעלות אל מעבר לספרות לנוער.
במרכז "הקומונה" נמצאת אינצי, שלא יצאה מהבית עד גיל 4, אבל אז הפכה לילדה החכמה שכולם מקניטים. היא לא מרבה לדבר וכמובן שהייתה לה תקופה של בולמיה בתיכון. עד כה נשמע כמו נסיון הגחכה של הגיבור העכשווי, או כפי שהוא מזוהה במרחב הישראלי: השמאלן התל-אביבי. עם הקריאה בספר הולך ומתחוור שאין בידי הכותבת את הכלים הספרותיים להביא את הדמות עד כדי הגחכה, וכך היא נשארת רק בגדר קלישאה. נדמה שבנסיון לשמור על אותנטיות של הדמויות הנעריות, נשמט הספר כולו להתבגרות ויצרים מיידיים גם ברובד הלשוני.
החל בעולם דימויים נדוש וכלה במבנים שמזכירים סדנאות כתיבה, יתכן שפיטובסקי מנסה לשקף את מצבו ההתפתחותי של השמאל. אולם הביצוע לא מצליח להעביר את הקורא אל תוך סכימה רפלקטיבית, ונשאר רק כהזנחה טקסטואלית ונטישת כל מאמץ עיקש לכתוב יצירה ראויה. אלא שהוויתור על ספרות יפה לטובת פרויקט דידקטי גרידא גם הוא עולה בתוהו. כדי להתמודד עם המיעוט הדמוגרפי של השמאל, מציעה אינצי שחברי הקומונה יתחילו להביא ילדים. כאמור, הרעיון בבסיסו בעל עניין, ולרגעים פיטובסקי אף מגיעה אל נקודות קיצון מענינות. למשל, כאשר כרמית, אחת מחברי הקומונה, מתפעלת עמוד יוטיוב למעקב הריון. בזאת פיטובסקי מצליחה להציג בהומור את הפעולה האידיאולוגית כסמל סטאטוס. ובכל זאת, איכות הכתיבה בספר מתאימה לתוכן הרעיונות. גם אלה מזכירים יותר חצאי משפטים שמשננים נערים מתבגרים מאשר עיסוק חדשני או מורכב.
בראיון שקיימה פיטובסקי על הספר ("הארץ", 18.6) היא אמרה: "הסאטירה היא על הימין: כל דבר שנראה לנו מופרך או לא סביר בהתנהלות של הקומונרים בספר שלי מבוצע באספקטים אחרים בימין הדתי, אז למה מוזר לנו כל כך לקרוא את זה? ולמה אנחנו לא מסוגלים להשיב מלחמה?". כלומר, כפי שגם עולה מהספר, אין אפשרות סאטירית אמיתית ב"הקומונה" מכיוון שפיטובסקי נשארת בשיח של ספירת ראשים במקום להתעלות מעליו. היא שומרת על המערך המושגי הקיים, במקום לפרק ולבנות אותו מחדש כפי שראוי לעשות בסאטירה.
"הקומונה" לוקח חלק בתוך עשייה ספרותית חשובה, אלטרנטיבית לקאנון הלאומי, אך לא הוא שיביא לשינוי הדרוש; לא החברתי, ולא הספרותי. ליתר דיוק, הפרדה זו שניסיתי לערוך ברשימה באופן מאולץ – בין החברתי לספרותי – כלל אינה אפשרית. ולכן, המסקנה (הלא חדשה): מי שמוותר על ספרות טובה, שלא יתפלא שקול רעיונותיו לא מקבל תהודה.
"הקומונה", מיכל פיטובסקי, הוצאת אוגנדה, 263 עמודים
