הרחובות ממריאים לאט

במצב אידיאלי הראיון עם איריס ארגמן היה נערך ברחוב סואן. בספריה הקודמים לילדים – "רוזלינדה", "בכיסים של גילי" ואחרים – היא הרבתה לעסוק ביציאה אל הרחוב, ובספרה החדש הרחוב הוא מרכז הסיפורים ובהתאם נקרא "בקצה הרחוב" (הוצאת מטר). אבל גם לאינטגריטי של ראיונות יש גבול, והצורך לדבר בלי הפרעות דחק אותנו למקום שקט יותר ובעצם לקצה הרחוב.

רוב ההתרחשויות בספרייך מתרחשות בחוץ, והחוץ הוא אורבני, לא חוץ של טבע.

"כל יוצר, יוצר מתוך הסביבה שהוא חי בה. אף אחד לא חי בתוך בועה ולא כותב מתוך בועה. כולנו ערים לעולם שסביבנו, אם כי לרוב אנחנו לא יודעים להתבונן החוצה. גם ז'ורז' פרק אמר את זה. בספרים הקודמים שלי התעסקתי ביציאה מהתחום הפרטי אל המרחב הציבורי, וב-'בקצה הרחוב' הלכתי צעד אחד קדימה ואמרתי: עכשיו אני מתעסקת ברחוב בגלוי. הפעם הרחוב הוא השחקן הראשי. הכוכב. לא נשוא אלא נושא. כי רחוב הוא קשר אנושי. לראות אנשים, לראות להם בעיניים מה מסתתר שם. הרחוב מספר לך סיפור שלם ואתה רק צריך להיות נוכח. הרחוב הוא אמפתיה לזולת. הקשבה. אף אחד מאיתנו לא באמת חי בתוך המרחב האישי שלו, אנחנו תמיד בריקוד בין המרחב האישי לבין החוץ. וירג'יניה וולף, בתירוץ של הצורך לקנות עיפרון, יצאה החוצה ופלשה לאנשים לתוך הנפש. בשביל עיפרון פשוט. כי לפעמים צריך תירוץ כדי לצאת".

צילום: יולי גורודינסקי

בזה עסק גם ספר הילדים הקודם של ארגמן, "רוזלינדה", שעיקרו היה ההסתגרות וההיחלצות ממנה. אחרי שנות בידוד יוצרת רוזלינדה, גיבורת הספר, קשר מהוסס ועדין עם העולם שבחוץ ומפתחת חברות נוגעת ללב עם הדוור, הבודד גם הוא.

באופן כללי יש בסיפורים שלך הרבה מלנכוליה יחסית לספרי ילדים. ב-"רוזלינדה" את כותבת על בדידות, ב"בקצה הרחוב" יש רגעים צובטי לב.

"זה נכון שאני מטבעי טיפוס די עגמומי. ב-'רוזלינדה' כל העניין היה שהגיבורה לא ידעה להתקיים בתוך הבית. הוא היה לה קשה מנשוא והעצים את הבדידות. לכן היא יצאה החוצה, אבל לא ממש החוצה אלא ישבה על עץ, ואט אט ירדה מהעץ אל תוך עצמה. זאת החלטה מאוד אמיצה לרדת מהעץ. זה לא משהו שקורה ברגע. בספר החדש הסיטואציות המתוארת הן נורא ילדיות והן קשות, לא טרגיות, וזה בסדר – העולם הוא לא ורוד. הוא לא מושלם. אז מה, נשתטח על הרצפה ונבכה?!".

"בקצה הרחוב", ספרה השביעי של ארגמן, הוא אוסף של קטעים קצרים ומהורהרים המלווים ילד מחוץ לבית: בגינה, בחנות סדקית, בדרך לחבר. יחד מצטרפים הטקסטים, שאורכו של כל אחד מהם שניים או שלושה עמודים, לתמונה עדינה של חיי ילד כמו שהם מצטיירים ממגעיו עם החוץ.

מתוך הספר "בקצה הרחוב". איור: שחר קובר

הקטעים האלה הם משהו בין שירה לסיפור. מצד אחד קצרים ומצד אחר לא מחורזים במופגן.

"בגלל המודעות הגדולה שלי לכתיבה, לפואטיקה ולתיאוריות ספרותיות אני נזהרת מאוד בהגדרה ולא קוראת לזה שירה. זה אולי שיר סיפורי או סיפור שירי. פרגמנטים כאלה, קטעי מציאות. הם נוגעים בכאן ועכשיו וכמובן לא באופן מדויק חלילה, אחרת מה הטעם? זה לא סיפור, כי סיפור יש לו יותר עלילה ופה יש נגיעות שרוצות אולי להתחפש לשיר אבל נשארות בפואטיקה של סיפור".

מלבד הכתיבה את עובדת כמנהלת התוכנית לעידוד קריאה בקרן קרב. את מפרידה בין התפקיד הזה לבין היצירה האישית?

"כשאני מלמדת איך לעודד קריאה, תפיסת העבודה שלי היא שספרות מטרתה לא לחנך אלא לפתוח צוהר לנפש. להסתכל יותר טוב בעצמנו ובאחרים, אבל בעיקר בעצמנו. כי אם לא נכיר את עצמנו, לא נכיר כלום. הספרות גם מגדילה את הפריזמה שלנו. כשגדלתי באשדוד לא היה שם כלום. כלום. היו חול, מים, בתים. לצורך העניין – כלום. אבל גם היה הכל כי הייתה ספרייה עירונית, באמת מופלאה, שפתחה לי את העולם. פתאום אתה יוצא מתוך הריבוע הקטן שאתה חי בו ושאתה חושב שהוא מרכז העולם ומגלה שיש מרחבים אחרים לגמרי, ואיך תדע עליהם אם לא תקרא? כשאני כותבת אני מתעסקת בדברים כדי להגיד משהו, לשנות, אבל אף פעם לא אגיד את הדברים ישירות, בצורה של 'מוסר השכל'".

כריכת הספר "בקצה הרחוב"

הקריאה ב"בקצה הרחוב" מעלה בקורא מבוגר אי נוחות מכך שהילד עושה דברים שילדים היום כמעט לא עושים, כמו הליכה לבד למכולת או יציאה לרחוב בלילה. שמת לב לזה?

"יש לנו בעיה בספרות הישראלית: אנחנו לא מוציאים את הילד מהבית בלי לשמור עליו היטב. קחי למשל את הסיפור של גרוסמן, 'החברה הסודית של רחלי'. הילדה רוצה לצאת החוצה, אז אבא יוצא איתה. היא לא יוצאת לבד. ובאיור את רואה שהוא מחזיק אותה חזק־חזק. בכלל, הילדים אצלנו לרוב נשארים במרחב של הבית, ואם כבר הם יוצאים אז זאת דמות שהיא כביכול "רק" ילד. למה? כי אנחנו מאוד שמרנים. צריך לזכור שזה ייצוג המציאות ולא המציאות עצמה, אבל היא מבטאת את המציאות. בתפיסה שלי צריך לתת מרחב לילד, אבל שיישאר קרוב. אז גם אני לא משחררת כי אני לא יכולה. גם לי זה נראה לא מציאותי לתת לילד ללכת למחוזות רחוקים. כאילו, תלך רחוק, אבל לא רחוק מדי".

זה השתנה במשך השנים? נדמה לי שבדורות הקודמים היה נפוץ יותר לספר על ילדים לבדם?

"קחי למשל את השיר 'לבדי בבית' של לאה גולדברג. אימא הלכה לסבתא ואבא נסע לגליל והילד נשאר בבית כעונש, כי הוא לא הסכים ללבוש מעיל. השיר הזה נכתב בשנות ה־50 והילד נשאר באמת לבד. לא לבד של חמש דקות. לבד במשך יום שלם. וזה אמיתי. או הילדה של מרים ילן שטקליס ב-'מיכאל': חיכיתי חיכיתי, בכיתי בכיתי… היא עושה דברים, והכל לבדה. בספרות של ראשית ימי המדינה הילדים יצאו למסעות, להרפתקאות, ישנו לבד בלילה. הבדידות קיימת. היום אנחנו לא מניחים לילד. מה אנחנו עושים? אנחנו ממזערים נזקים. ממזערים כאבים. פעם כולם בספרות היו יתומים, למשל. היום אם אני אכתוב ספר לקטנים על ילד יתום, אף הוצאת ילדים לא תעז לגעת בזה. אין לנו יתמות בספרות בארץ. אנחנו לא מתעסקים באובדן. יש אמנם את אורי אורלב שהקדים את זמנו, אבל חוץ ממנו כמה כבר נגענו בזה? לא הרבה. אנחנו חוששים לגעת במקומות כואבים. לפני שכתבתי את 'רוזלינדה' אמר לי יהודה אטלס, תתחילי לכתוב את הכאבים האמיתיים, וממש אחר כך התחלתי לכתוב".

ויצא לך ספר על בדידות.

"ויצא לי ספר על בדידות".

"בקצה הרחוב", הוצאת מטר. עורכת: נעה סמלסון, 38 עמ'