זוכרות: הממואר הוא הסגנון הספרותי החם של השנה

פייסבוק, פוליטיקת זהויות ופתיחת דלתות לקולות חדשים - כל אלו הופכים את הממואר לסגנון הספרותי הבוער ביותר ב־2015

טינה פיי. צילום: Gettyimages
טינה פיי. צילום: Gettyimages
29 באוקטובר 2015

בחודש שעבר יצא לאור, בהוצאה עצמית (ובעזרת פרויקט מימון בהדסטארט) הגיליון הראשון של "פטל" – כתב עת לממוארים קצרים בעריכת אביבית משמרי ומירי שחם. הגיליון עסק בזיכרונות ילדות תל אביביים, אבל לא המיקום הגיאוגרפי היה מאפיין האוכלוסייה הבולט ביותר שלו. 16 מתוך 20 הכותבים בו היו נשים. לדברי משמרי, הדבר אירע במקרה ולא נבע מאג'נדה מגדרית: היא ושחם פנו לכותבים רבים, אך ההיענות מצד הגברים הייתה נמוכה בהרבה. סיבותיהם של המסרבים נשמעות פרוזאיות (התחייבויות קודמות, נושא הגיליון), אך האם אכן מדובר בצירוף מקרים?

"פטל" הוא רק עוד פרק בגל של עדנה אינטנסיבית, כלל עולמית – בעיקר מזווית פמיניסטית וצעירה – לז'אנר הממואר: סיפור אוטוביוגרפי שאינו מוסווה כבדיון אך גם אינו מסמך היסטורי רשמי. הממואר מתחקה אחר זיכרונות ומשמעותם הפרטית וחוגג את נקודת המבט האישית.

עשרה ימים לאחר שהודפס "פטל", הופיע במגזין האמריקאי "ניו ריפבליק" מאמר מאת לורה צארום, שעסק בשאלה: "האם כתיבה וידויית היא פמיניסטית?". צארום מתייחסת לטענה הגורסת שבגלל תיאבונו האדיר של האינטרנט לכתיבה אישית־וידויית, החלו לראות אור יותר ויותר סיפורי ריפוי ושיפור עצמי של נשים כגון "הולכת רחוק" של שריל סטרייד שעובּד לסרט מצליח עם ריס ווית'רספון, ו"Girl in the Woods" מאת אספן מאטיס – הספר שהיווה טריגר למאמרה של צארום.

בשני הספרים הגיבורה־מחברת יוצאת לטרק קשוח ותרפויטי ביער כדי להתאושש מחוויה טראומטית. צארום שואלת עד כמה הווידוי באמת מתפקד כאקט פמיניסטי. הקריטריונים לתהליך שווידוי כזה מגולל ברורים מראש: הווידויים החדשים אוהבים סיפורים על הפיכתן של נערות אאוטסיידריות בעלות הערכה עצמית נמוכה, לנשים חזקות – בדרך כלל אגב התייחסות נרחבת לסוגיות של מראה חיצוני והיענות לדרישה להפוך ליפה בעיני עצמך. בתת ז'אנר אחר בולטות נשים שהתפרסמו בזכות הישגיהן האמנותיים: הקומיקאיות והיוצרות המצליחות טינה פיי, מינדי קלינג, איימי פולר, לינה דנהאם וקארי בראונשטיין ("פורטלנדיה") פרסמו כולן ספרי זיכרונות בשלוש השנים האחרונות.

 

שריל סטרייד. צילום: Gettyimages
שריל סטרייד. צילום: Gettyimages

ככל שהז'אנר זוכה להצלחה בארצות הברית, הכאת שורשיו בארץ מרגשת אפילו יותר. בעוד הספרות האמריקאית הייתה מאז ומעולם סביבה ידידותית לממואר, בארץ הסוגה הייתה מודחקת במשך שנים. "המסה האישית והממואר לא יכלו לפרוח עד לאחרונה", אומרת ארנה קזין, סופרת ומנחת סדנאות לכתיבת ממואר, "משום ששלטה כאן הלאומיות והפטריארכיה בספרות הישראלית – שתי מגמות שחוששות מהמבט האישי, האנושי, המסוים, הצר, בעל הפניות, ומעדיפות את היומרה לכללי, לקיבוצי, למאחד, לרומו של עולם. לכן הייתה נטייה חמורה ומסורתית להצניע את התיעוד שבספרות, את הנון פיקשן שבפרוזה. 'היינו העתיד' של יעל נאמן לא שווק כממואר; אחד הממוארים הגדולים בספרות העולם – 'לקסיקון משפחתי' של נטליה גינזבורג – נמכר אצלנו כרומן אוטוביוגרפי".

"יש מחסום נוסף בכתיבת ממואר מבחינת הכותב", מוסיפה משמרי, "העובדה שלרוב הוא כותב לא רק על עצמו אלא גם על אנשים, חיים או מתים, שהיו קרובים אליו. בסיפורת בדיונית עוד אפשר להרחיק עדות או לפחות להעמיד פנים שהרחקת עדות, אך כאן הכל חשוף כמו כבל חשמל שמציץ מהמנורה". בישראל אכן הכל חשוף ואין דרך להימלט מחשיפה. גם אם כל השמות בספר יהיו בדויים מלבד שם המספר, ברגע שמתואר קשר קרוב, ההיקפים הצרים של הקהילה לא משאירים מקום לספק. ובכל זאת, עובדה היא שיותר ויותר מוכנים לקחת את הסיכון הזה. "פטל" הוא רק דוגמה אחת שכיף לציין. מדובר בפרויקט מושקע, מעוצב היטב רשימת כותביו איכותית ומרעננת, אבל בשנתיים האחרונות התפרסמו גם "הדור השני" של מישל קישקה, "כתובת אש" של יעל נאמן, "מדריך לגידול ילד" של אלדר גלאור, "האישה הרועדת" של סירי היסטוט (מאנגלית), "בית בגליל" של יאיר גרבוז, אסופת המסות האישיות "בגוף ראשון – שמונה נשים, שמונה סיפורי חיים", כתב העת "גרנטה" שהעניק לסוגה מקום נרחב ועוד.

מות המחבר, עלייתו של המספר

הריבוי הפתאומי הזה נראה כמו נקודת מפגש סוערת בין שתי מגמות חזקות ביצירה העכשווית: ההידמות לניו מדיה ופוליטיקת הזהויות. כפי שמסבירה קזין, הממואר הוא הסוגה ההולמת ביותר לכתיבה פמיניסטית: הוא מציב אינדיבידואל חיי וקיים בהקשרו. מדובר בהיפוך המוחלט של רעיון "מות המחבר" מסוף שנות ה־60. בממואר הטקסט הוא בלתי נפרד מהמחבר ומתנאי האפשרות של כתיבתו. זה לא אומר שהקריאה והפרשנות מפסיקות להעניק ליצירה משמעות, אבל דמותו המציאותית שלובה עד כדי סימביוזה בדמותו הספרותית. עם זאת, לא כל המשתתפות בגל הממואר בהכרח מקבלות את הטענות על האג'נדה שלו.

"אנחנו לא רואות עצמנו שייכות לגל של פוליטיקת זהויות או של כתיבה אינטרנטית", מבהירה משמרי, "עם כל הכבוד לכתיבה אינטרנטית – שחם וגם אני בלוגריות ותיקות – כשניגשנו לכתוב ממואר או לבקש זאת מסופרים עבור 'פטל', עשינו זאת בפרספקטיבה שונה בתכלית, של יציאה לאור בדפוס, של מחשבה יתרה על תחבולות ספרותיות בטקסט וכו'".

עם זאת, עידן האנונימיות נגמר ומושג הפרסום הוגמש, ויש לזה אפקט. האינטרנט מתגמל חשיפה עצמית: הרבה חברים בפייסבוק הם לא אשליה, כפי שאולי נדמה לפני חצי עשור. ככל שתכתבי יותר סטטוסים, ככל שתשתפי יותר לינקים, אנשים יכתבו לך ברכות יום הולדת יותר מושקעות ויחייכו אלייך יותר בלבביות כשתראי אותם בבר. ואם יש לך אלף חברי פייסבוק (רובם זרים) שהתוודעו לסגנון הכתיבה ולהעדפות שלך ואולי במקרה קראו את הברכה הקיטשית שכתבת על הקיר של החבר שלך – מה הטעם, בבואך לכתוב פרוזה שמבוססת על סיפור אמיתי, לטרוח להסוות את שורשי ההשראה שלה? אפשר ללכת כבר על כל הקופה ולכתוב ממואר.

ארנה קזין. צילום: ינאי יחיאל
ארנה קזין. צילום: ינאי יחיאל

"איך אדם צריך להיות", ספרה של שילה הטי הקנדית שתורגם הקיץ לעברית וראה אור בהוצאת כנרת, זמורה־ביתן, מביא את נקודת המוצא הזאת בחשבון. הגיבורה־המחברת שלו עוסקת באופן אובססיבי בשאלה שבכותרת. הממואר שלה – שמתמקד בתקופה קצרה בחייה ובחריגה מכללי הסוגה הבלתי כתובים כמעט ולא נוגע בילדותה – מתכתב גם עם ספרי עזרה ושיפור עצמיים. אפשר לומר ש"איך אדם צריך להיות" משיב לשאלות שהעלתה צארום על עמודי "ניו ריפבליק": סטרייד ודומותיה מגישות את סיפור הריפוי על מגש. התשובה לשאלה "איך אדם צריך להיות" ידועה אצלן מראש, והן יודעות שההליכה ביער, הטקס הסגפני־אתגרי הזה, יקדם אותן לעברה. לעומתן שילה הטי מתחבטת באמת בשאלה, ומצביעה שוב ושוב על האופנים שבהם עצם שאלת השאלה מרחיקה אותה מהאפשרות לענות עליה. הכלי הנרטיבי של החקירה העצמית מנכר אותה מהדברים הידועים לה על עצמה, הכל מוטל בספק ויכול להשתנות בבחירה או בעבודה קשה.

"כל ממואר טוב הוא ניסיון – שנידון לכישלון – לחפש תשובות לשאלה 'איך לחיות' ולשאלות הקטנות שנגזרות ממנה", מסכמת קזין וקושרת את הקצוות, "איך להיות לבד (כשם אסופת מסות אישיות של ג'ונתן פרנזן), איך להפסיק לאכול חיות, איך להיות ביחד, איך לא להתבייש, איך להצליח, איך להיכשל. אינספור שאלות מסוג זה, שכולן עוסקות בזווית מסוימת של השאלה איך לחיות. בעצם העיסוק הזה יש היבט פוליטי מסעיר: המסאית והמסאי, הממואריסט והממואריסטים, אינם סבורים שיש תשובה ברורה לשאלה איך לחיות, אבל זה בטח לא איך שעושים זאת כולם, לא איך שהדת מצווה, איך שעושים את זה בישראל. כל אחד ואחת שואלים את עצמם ומגלים בעצמם ומספרים בעצמם".

הקורא הפריבילגי, זה שכל הידע בעולם פתוח בפניו, מרכיב לו תפריט אידיאולוגי המשולב גם במסע השיפור העצמי הנצחי שלו. הסיפורים האישיים, המינוריים, שמקבלים במה וירטואלית הולכת וגדלה בעשור האחרון, מאפשרים לשאלות כגון "האם כתיבה וידויית היא אקט פמיניסטי?" להפוך ממושאי מחקר אקדמיים לאפשרויות מוסריות שכל מי שאי פעם כתב סטטוס בפייסבוק מתמודד איתן. האופן שבו אדם מציג את עצמו הפך טעון פוליטית באופן נפיץ למדי. הממואר אמנם לא נולד אתמול, אבל הרזולוציות שבהן הקוראים של היום רגילים לקרוא נרטיבים אישיים שופכות אור חזק וחדש על הז'אנר ועל הפואטיקה שלו. אולי אובססיית התיעוד העצמי הווירטואלית, הנגישות של הפידבקים המיידיים, נובעות באמת מנרקיסיזם כפי שרבים טוענים, אבל כז'אנר ספרותי מדובר בלא פחות מהיסטוריה עממית.