חופשי זה לגמרי לבד: ראיון עם יונתן יבין על מיזנתרופיה ואלימות

החברה שלנו על סף קריסה, הסצנה התל אביבית רקובה ומרבית הסופרים מתעלמים מהמציאות. יונתן יבין בראיון על ההידרדרות המוסרית של כולנו שהובילה לכתיבת "המיזנתרופ", ספרו החדש

יונתן יבין. צילום: יולי גורודינסקי
יונתן יבין. צילום: יולי גורודינסקי
14 באוגוסט 2014

"כשהתחלתי לכתוב את הספר לא ידעתי שכבר קיים מחזה של מולייר שנקרא 'המיזנתרופ'", מתוודה יונתן יבין. "זה היה גילוי מרענן באמצע הכתיבה, כשכבר ידעתי שזה יהיה שם הספר ושהוא יעסוק בתיאטרון. מובן שקראתי את המחזה מיד ושמחתי לגלות שהגיבור שם הוא לא באמת מיזנתרופ, אלא אציל נפש שבז לרמאים והמושחתים של העולם. דורון אריכא, הגיבור שלי, הוא לא אציל נפש. הוא בז לרעים ולמושחתים אבל הוא בז גם לטובים, לאלה שיש להם תקווה ולאלה שרוחשי טוב. הוא בז לאמנות אמיתית. הוא לכוד בתוך שנאתו הבלתי משחררת. זוהי מיזנתרופיה אמיתית".

"המיזנתרופ" הוא הרומן השלישי של יונתן יבין (42), סופר למבוגרים ולילדים, עיתונאי ומנחה סדנאות כתיבה ובנו של איש התקשורת הוותיק חיים יבין, שעליו הוא לא מעוניין לדבר. בספרו החדש יבין עוסק בסיפור, או שמא נאמר בטרגדיה היוונית, של כוכב מחזאות בשם דורון אריכא, שונא בריות חד לשון שלא מחמיץ אף הזדמנות להצליף בנבזיות בכל מי שעומד לידו. את המחזה הראשון שלו, שזכה להצלחה חסרת תקדים, כתב אריכא בשנות העשרים המוקדמות לחייו ומאז הוא משחזר שוב ושוב את אותה הנוסחה, כותב לטעם הקהל של התיאטרון הרפרטוארי שאותו הוא מכנה בבוז "הנופחים בחשכה", קהל של מנויים וועדי עובדים. הספר בנוי כמחזה המורכב מחמש מערכות, אך משולבים בו סגנונות כתיבה רבים: רומן בלשי, רומן פסיכולוגי, מאפייני פילם נואר ואף קומדיה.

מתיאור חייו של בורגני תל אביבי שחצן, בוטה ומושחת מוסרית ממשיך יבין לדרמת פשע שמסתיימת במספר לא מבוטל של גופות. בין שתי הנקודות הללו מפרק יבין את דמותו של אריכא ובוחן עמוקות כל חלק בניסיון להתחקות אחר מערכת ההפעלה הפסיכולוגית שמאפשרת את הפיכתו של מיזנתרופ תל אביבי שכיח למדי, שחי ברווחה כלכלית ומנהל זוגיות יציבה ומוצלחת (שכן זוגתו במאית הפרינג' המוכשרת היא האדם היחיד שהוא אוהב אף יותר מאת עצמו) לרוצח ולגיבור הטרגי במחזה של חייו.

יונתן יבין. צילום: יולי גורודינסקי
יונתן יבין. צילום: יולי גורודינסקי

"דורון אריכא הוא באמת שונא אדם קיצוני", מסביר יבין, "אבל אני חושב שמבחינת המיזנתרופיה, המציאות והספר נפגשים בביקורת החברתית/פוליטית על ההידרדרות המוסרית שלנו כמדינה. ב-20 השנים האחרונות הפכנו לאוסף של שבטים מסוכסכים וצמאי דם שפורקים כל עול. חלה ירידה מכל מה שפעם היה נאצל וחשוב כמו לכבד אחד את השני, והספר מנסה לגעת בזה".

הביקורת הזו נמצאת בספר, אך היא מוצנעת מאוד.

"סוד קסמה של הספרות הוא להגניב מהדלת האחורית. אני לא רוצה שהימני או השמאלני יקראו את הספר הזה ויעקמו את הפרצוף בגלל המסרים. מבחינתי עדיף שהם יאהבו אותו ואז כשהם יחשבו קצת או כשיקראו בעיתון ראיון שבו אני מספר מהן האג'נדות הפוליטיות שנחבאות בספר אז הם יעקמו את האף ויכעסו על עצמם על כך שאהבו אותו. חשוב לי מאוד להוביל אותם לנקודה הזו כי זו נקודה של דיון פנימי אותנטי".

פרט לביקורת הסמויה בספר ישנה גם ביקורת ברורה ונוקבת שמתבטאת בשנאתו של אריכא כלפי "החיה התל אביבית", כפי שמכנה אותה יבין. היום יבין אמנם מתגורר עם אשתו ובנו ברמת גן, אך היו שנים שבהן חי בתל אביב והחוויות שצבר אז הובילו אותו למסקנה כי הסצנה העירונית הזו הרסנית ומלאה בתיעוב עצמי. "אני חושב שהניסיון לייצר את הנרטיב התל אביבי מאכל, והוא גם לא מצליח" טוען יבין. "הוא מבוסס על הגליית הכיעור ועל הוצאה מהכלל, על סימונו של מי שאינו שייך והוצאתו מקבוצת הקולים, מקבוצת הדברים שהם יפים וטובים בעינינו. אפשר לראות את זה בשנתיים האחרונות עם כל תרבות ההיפסטרים והסחים. מי שלא משתנה מהר מספיק, מי שהוא לא זיקית זריזה מספיק בתוך תל אביב, מוצא מיד מחוץ לקבוצה. התוצאה הראשונה של הדינמיקה הזו הם אנשים שחיים בפחד חברתי. בתל אביב האנשים הקולים לא מדברים. אם אתה מנסה ליצור שיחה אתה אולי משדר צורך וצורך זה חולשה. אם אתה נחשף, הפסדת. הספר מצביע על המנגנון האטום הזה ומי שיוצא נגדו הוא דורון אריכא, שזה טיפוס שאין לו אלוהים, שאומר לכל אחד מה שמתחשק לו".

הוא יוצא נגד המנגנון האטום הזה או שהוא למעשה אחד המפעילים שלו?

"גם וגם. בסופו של דבר הוא לא אומר לאנשים מה שמתחשק לו. הוא אומר לאנשים מה שצריך כדי להמשיך לשמר את המותג 'דורון אריכא'. לספוג עלבון מדורון אריכא זה סמל סטטוס, זה אומר שאתה נמצא במעגלים הנכונים. אולי דווקא מתחשק לו לפעמים להגיד משהו נחמד, אבל הוא לא יגיד. הוא יהיה בוטה וסקסואלי, לכוד בתסמונת כלוב הזהב".

יונתן יבין. צילום: יולי גורודינסקי
יונתן יבין. צילום: יולי גורודינסקי

הבוטות של המותג המתקרא דורון אריכא היא במידה רבה גם חלק מהאסתטיקה הספרותית של הרומן והיא מסייעת להקל על התרחשויות ועל מצבים מעיקים שעלולים היו להפוך את הקריאה לקשה וחונקת, באמצעות פאוזות קומיות מבריקות. אולם בעוד הסרקזם של אריכא ריק וחף מכל סנטימנט, זה שמפגין יבין בכתיבתו דווקא מונע מהרצון לעורר מודעות לשינויים החברתיים הקשים שעוברת החברה הישראלית. "זה ספר שמצד אחד מבכה את אובדנו של הצביון הישראלי היפה ומצד שני גם מנסה למצוא אותו בתוך ים הכיעור והאלימות שבו אנחנו חיים" מסביר יבין. "יותר מכל הוא מבכה את האלימות. הרי בעצם הסיפור עוסק ברצח. הציר שעליו נעות הרציחות מתחיל בלהרוג את מי שכביכול מגיע לו – פקח חנייה למשל – וממשיך במי שמעז לבקר ולהשמיע דברים לא נעימים לאוזן, שזו התקופה שאנחנו נמצאים בה עכשיו, ומסתיים בזה שאוספים אנשים רנדומלים מהרחוב והורגים אותם".

האלימות שאתה מדבר עליה לא שייכת רק לנו, היא חלק בלתי נפרד מהטבע האנושי.

"לכן מדהים אותי שלא כותבים עליה בספרות הישראלית. כותבים על הקוסקוס של סבתא, על היחסים במשפחה האשכנזית, על זוגיות, על יחסי ישראלים־פלסטינים, על חוויות מהצבא, המון על השואה כמובן. נכון שזה חלק חשוב מהחיים שלנו, אבל יש עוד חלק שפשוט מתעלמים ממנו – מה שאנחנו רואים כשאנחנו מוציאים את האף מהחלון זו אלימות. אנחנו הולכים לכל מקום בפחד".

"האלימות היא לא רק פיזית, כמו במקרה של 'הצל' והאריות שלו שמרביצים למפגינים. כשהשמאל אומר שמותר להגיד הכל אבל בלי להידרדר לאלימות, זה נעשה מתוך חוסר מודעות מוחלט לכמה שההתבטאויות המילוליות המושחזות שלו כלפי הצד השני יכולות להיתפס כאלימות מבחינת אנשים שלא קיבלו הזדמנויות בחיים. אלה שלא עשו תואר באוניברסיטה ונחשפו לקאנט ולרוסו, אנשים שאין להם יכולת מילולית להגן על עצמם. במקום להפנים שיש לנו שכבה אדירה של עם שנמצאת מתחת לקו העוני האינטלקטואלי ולסייע לצמצם את הפערים האלה אז משפריצים עליהם לעג, גיחוך מחוכם ושטנה סטייל דורון אריכא. לשמאל אמיתי צריכה להיות יותר חמלה. מהצד האחר, קשה להגיד 'תן לי לעזור לך' למישהו שמאחל שיאנסו לך את הילדים בעזה. אנחנו נמצאים במצב נורא ואיום מבחינה חברתית, הרבה יותר גרוע משנדמה לנו".

"המיזנתרופ", זמורה־ביתן, 477 עמ'