ספר ה-NBA שמנסה להעלות את השיח הספורטיבי בארץ מדרגה

אקסיומה ראשונה: ספרי ספורט לא מצליחים במדינת ישראל. אקסיומה שנייה: תרבות הספורט במדינה מורכבת מצעקות, דיון רדוד ואינטרסים. עכשיו לכו תבינו איך הספר "נבחרת החלומות", שמספר את סיפורם של 50 שחקני ה־NBA הגדולים בדור האחרון, יוצא לאור במימון המונים והגיע ליעד שלו תוך תשעה ימים בלבד. הספר, שנכתב על ידי שרון דוידוביץ' (לשעבר "ידיעות אחרונות") ואלעד זאבי ("הארץ"), שני עכברי כדורסל שלא בדיוק מזוהים עם השיח הספורטיבי המתלהם בארץ, צפוי לצאת לאור השנה.

ספרים על ה־NBA הם פריט נוסטלגי אצל כל עכבר כדורסל ישראלי. בשנות ה־90, כשלא היו מספיק שידורים ישירים ובטח שלא כתבות צבע, יצאו לאור ספרים שכתבו עופר שלח, אריה מליניאק ומנחם לס שסיקרו את הליגה בשביל הקהל בישראל, אבל הם היו פרויקט שנועד מראש לחיי מדף קצרים: מסקרים עונה אחת או תקופה קצרה וזהו. רק עכברי כדורסל קראו אותם. "נבחרת החלומות" בבירור מרפרר אליהם, אבל איך מגיעים עם קהל של חובבי קאלט למימון המונים?

"תמיד אהבתי NBA וגדלתי על הספרים של פעם. ב'ידיעות' עשיתי את מה שנקרא 'דירוג העוצמה', ולפני שנה בערך אמרתי 'אוקיי, בוא נעשה מזה ספר'", מספר דויבוביץ', שמקיים את הריאיון בדרך הלוך וחזור משידור משחק ליגת העל בנתניה. חזור – כי השידור נפל והצוות חזר הביתה באמצע. "קלטתי שאנחנו מגיעים עכשיו ל־25 שנים מאז שנת 1992, אולי השנה הכי חשובה בתולדות הכדורסל (השנה שבה ארצות הברית שלחה את "נבחרת החלומות" המקורית לאולימפיאדת ברצלונה והקפיצה את הפופולריות של המשחק – א"ב). 25 שנים זה בדיוק דור, אז בואו נראה מי 50 הגדולים בדור האחרון. זה ישב אצלי משהו כמו חצי שנה וזה היה תקוע, אז צירפתי את אלעד זאבי. הוא נתן לי שמן לפתוח את הסתימה, ואז זה התחיל לרוץ" .

שאקיל אוניל (איור: אלעד שגריר)

מימון ההמונים הוכיח את עצמו כי עמדתם ביעד, אבל במה זה שונה מהדירוגים שעשית לאינטרנט? מה דחוף לך לעשות את זה בפרינט?

"קודם כל להחזיר עטרה ליושנה. חזרתי לספרים של פעם ולאנשים שכתבו אותם וזה קצת התמסמס, ועם זה לא קל ללכת להוצאות ספרים שמחפשות שוק גדול. אבל ספר על ספורט, על כדורסל אמריקאי, יכול להשיג מימון כזה. 15 שנים לא היה ספר NBA חדש בישראל וספרי ספורט היו לא פופולריים פה. בשנים האחרונות יש קצת התחדשות של הנושא, יצאו כמה ספרים נהדרים, אבל זה עדיין לא זה".

למה בעצם?

"אין פה תרבות ספורט. יש פה קהל איכותי אבל הוא מצומצם ואין תרבות של צריכת ספורט נכונה, במובן של להרחיב אופקים. מה שמעניין אותי זה נרטיב ואת זה עדיין לא יודעים לספר בארץ, אבל זה משתנה. קודם כל חשוב לי לספר סיפור. קח את ריי אלן למשל – זה מעבר לכדורסל, זו גם העובדה שהוא אמריקאי שחור נוצרי שהתחבר פתאום לזיכרון השואה וזה דבר שליווה אותו לשארית הקריירה. מובן שאני מכניס את הרגעים הגדולים שלו, אבל זה לאו דווקא העיקר".

קובי בריאנט (איור: אלעד שגריר)

אתה נוקט דעות? הרי כאוהד אתה תמיד מוטה. בספורט תמיד יהיה שיקול אישי, ולא כל השחקנים מסוקרים באותה מידה, נניח את ג'ורדן סיקרו בצורה אוהדת מדי בזמן אמת.

"זה מעניין, כי חלק מהסיפור על ג'ורדן למשל זה הסיפור על הצד ה'מפחיד' שלו, על הנפש העמוקה המאוד מאוד מפחידה שהפכה אותו להכי טוב ושמגלים אותה רק בשנים האחרונות. אני דווקא נכנס לשם. ברור שזה קשה כי תמיד יש אמוציות, בעיקר מצד הקוראים, אגב. המטרה היא שאנשים לא יתרכזו בדירוג אלא בטקסט. זה עיקר הסיפור ולא 'מה היה חסר לשחקן כדי להיות גבוה יותר'".

זה קצת טריקי, כי על השיח כולו השתלטו ה"דירוגים". זה כמו חוק גודווין: לא משנה על מה הדיון, כל עוד הוא יימשך, זה יגיע למי גדול יותר: לברון או ג'ורדן, מסי או רונלדו. זה לא דיון שמזוהה עם הצד האיכותי אלא עם קהל יותר צעיר או פחות מבין, ואתה מכניס את עצמך לשדה הזה.

"אבל אני לא שואל מי טוב יותר אלא מי גדול יותר, וזה עניין רגשי ולא רק מקצועי. גדולה מורכבת מהרבה דברים, כמו שבעיניי מסי יכול להיות שחקן טוב ממראדונה אבל הוא לעולם לא יהיה גדול כמוהו. עם כל הכבוד, אנחנו גם לא טוקבקיסטים, אנחנו אנשים עם היסטוריה של 20 שנה של כתיבת NBA, אז נכון שזה נכנס לתחום של אוהדים אבל אנחנו מנסים להפוך את הדיון הזה למקצועי".

זו גם הדרך היחידה של אוהדים לקבוע עובדות, כי לשחק אנחנו לא יכולים, לצערנו.

"אני חושב שבגלל הרצון של עכברי כדורסל לדבר על המשחק ולהיות חלק ממנו זה נמשך למקום לא טוב – של עובדות, של סטטיסטיקות שמפספסות את התמונה הגדולה. יש נתונים ומדדים שאני ככתב NBA כבר לא מבין ולא מנסה להבין. בעיניי הדיון הוא על נרטיב תמיד. זו הדעה שלנו. אהבתם? מעולה. לא אהבתם? לפחות קחו את הסיפור של הבן אדם ותיהנו ממנו".