סולם יעקב

אחרי שספרו השנוי במחלוקת תורגם ל-12 שפות והופץ ברחבי העולם, מגיע פרופסור יעקב ראבקין לישראל ללמד אותנו שיעור או שניים על הציונות

13 במרץ 2014

פרופסור יעקב ראבקין הגיע לישראל לרגל פרסום ספרו בתרגום לעברית בעיתוי מושלם. הוא נחת בארץ הקודש בדיוק כשהחרדים התכוננו בירושלים להפגנת המיליון, לצלילי הבכייה על האנטישמים הציונים שרוצים לגייס אותם לצבא ולהעמיד בסכנת קיום את הזהות הדתית שלהם. בספרו "ההתנגדות היהודית לציונות, תולדות המאבק הנמשך" ראבקין סוקר את התנועה הציונית, מיום הקמתה ועד ימינו, מנקודת מבטם של מתנגדיה היהודים דווקא. הוא בוחן את ההתנגדות היהודית החרדית לציונות מבחינה דתית, חברתית, מדינית ואינטלקטואלית ומסביר מדוע היא אינה עומדת להיעלם.

אף על פי שראבקין עצמו (69), יהודי חובש כיפה שנולד בברית המועצות והיגר לקנדה בשנות ה־70, אינו מתנגד לקיומה של מדינת ישראל, הוא בהחלט חושב שדרוש שינוי דרסטי באופן שבו היא מתנהלת בתחומי הביטחון, הכלכלה והתרבות. למעשה הוא אף מצביע בספרו על הקשר המוסרי בין אותם חרדים שאינם מוכנים לשרת בצבא ולפעול באלימות, אותם יהודים שחיו כאן לפני קום המדינה וקיימו יחסים של כבוד הדדי עם שכניהם הערבים, לבין השמאל הפוליטי שמתוסכל מכינונה של המדינה הציונית כגוף שבעצם מהותו פוגע בזכויות אדם. כמי שחי בחברה שבה המיעוט זוכה לעצמאות ולהכרה, ראבקין מתקשה להשלים עם מדיניותה של ישראל שמקיימת הפרדה תרבותית, לאומית, ויש לומר – אף גזעית.

"אני חושב שחברה ליברלית, רב תרבותית ורב לאומית היא יציבה יותר מכל מבנה מתוח שמבוסס על דחייה", מסביר ראבקין. "אני למשל חי בקוויבק בחברה רב תרבותית ויש אצלנו ויכוח בלתי פוסק אם תוקם מדינה קוויבקית דוברת צרפתית עצמאית או לא, וזה לא אסור וזה לא פוגע באף אחד. בישראל קיימת חברה רב תרבותית, רב לאומית ורב דתית וצריך להכיר בזה. למרבה הצער, הכיוון הפוליטי הוא בדיוק הפוך – מתעקשים להכיר דווקא באופי היהודי של המדינה וזה אף על פי שכשליש מהאוכלוסייה כאן כבר לא יהודים. זו חברה שמורכבת ממיעוטים רבים, וחשוב שהמיעוטים הללו ירגישו בבית".

אתה מדבר על ליברליזם ופתיחות אבל המחקר שלך בוחן דווקא את החברה החרדית שהיא סגורה ולא מקבלת.

"החרדים בישראל מתנהגים בצורה שונה מאוד מהחרדים בחו"ל. בשכונות החרדיות בברוקלין אפשר לראות אוטובוס עובר בשבת ואף אחד לא מתרגש מזה, כי הקהילה החרדית שם ליברלית מאוד. העובדה שבארץ אין פתיחות היא בעיה גדולה, אבל אני חושב שהציבור בישראל צריך גם לנסות להבין שהכפייה נובעת מכך שהמחשבה שלהם היא קהילתית, מה שחשוב להם באמת זו הקהילה ולא המדינה. אבל בעוד שקהילה אפשר לקיים במבנה סגור, מדינה לא. זה מה שגורם למתח הגדול ויוצר התנגדות חריפה לחרדים וליהדות בכלל".

יעקב ראבקין. צילום: בן קלמר
יעקב ראבקין. צילום: בן קלמר

החרדים מסרבים להכיר בנחיצותה של מדינת ישראל, בעוד האלטרנטיבה הייתה להישאר בגלות ולסבול מרדיפות. זה לא תירוץ מספיק טוב להקמת המדינה?

"ליהדות בגולה היו הרבה תקופות טובות וזה לא כל כך הוגן להתעלם מהן ולצמצמם את היחס ליהודים רק לתקופת הרדיפות. אבל גם אם מקבלים את הטיעון שהצורך בהקמת המדינה ענה על הצורך בהגנה, צריך לבחון היטב את הלקח שנלמד מהרדיפות ואיך הוא השפיע על אופייה של המדינה שהוקמה. היהודים למדו מהשואה את הלקח של 'היינו חלשים ועכשיו צריך להיות חזקים', והגרמנים לעומת זאת למדו לקח הפוך לחלוטין – הם למדו שצריך להיזהר ממדינה חזקה שמצפצפת על זכויות אדם ועושה הפרדה גזענית. אני חושב שעובדות היסטוריות, אפילו טרגיות ביותר כמו השואה, לא מלמדות בעצמן כלום אלא הפירוש שלהן הוא שמלמד. גם החשיבה שהקמת המדינה כאן הייתה דבר טבעי היא לא נכונה – הם היו צריכים לבנות עם שלא היה קיים, להמציא שפה חדשה, למשוך הנה אנשים בכל מיני שיטות וגם להגן על עצמם. הבעיה היא שהם עשו את זה מאוחר מדי, בזמן שהעולם עבר למגמה של דה־קולוניזציה. אני אפילו לא מדבר על עקרונות של צדק אלא על עובדות. חנה ארנדט כתבה ש'מסוכן מאוד לבנות כאן מדינה כי כולם נגד', וזה מסכם את כל העניין".

מה שמדהים הוא שהפרנויה היהודית שטופחה במשך שנים בגולה לא נעלמת גם לאחר שלושה דורות במדינת ישראל.

"זה משום שהמערכת בנויה באופן שמטרתו לשמר את המתח. מצב אובייקטיבי של חיבור אנשים יחד במצב של סכנה מאחד אותם גם במקרים שבהם מבחינה חברתית אין להם שום דבר משותף. ההתעקשות של הימין הפוליטי על הדרישה להכיר במדינת ישראל כמדינת העם היהודי מראה שהם רוצים ללבות את המתח. הכרה בישראל כמדינת העם היהודי יוצרת יחס שלילי כלפי המיעוטים שחיים בה, והמיעוטים הללו הם לא מעט אנשים. שליש מעולי ברית המועצות לשעבר הם לא יהודים, יש כאן ערבים ויש כאן פליטים, ואף אחד לא מחשיב את האנשים הללו. מצד אחד ישראל היא חברה מודרנית ופתוחה מאוד ומצד אחר היא מבקשת להמשיך לקיים את המדינה כמו קהילה, כמו גטו, וגטו עם נשק גרעיני זה דבר מסוכן".

כלומר גם אם תתקיים חלוקה לשתי מדינות זה יפתור רק את בעיית היהודים והערבים אולם שאר המיעוטים שיישארו בישראל ימשיכו להיות מופלים לרעה. 

"אני דווקא לא מסכים כל כך עם רעיון שתי המדינות. בתפיסה שלי זה לא נכון להוציא אנשים ממקומם רק מפני שהם לא שייכים לאותו הלאום ולאותה הדת. במצב הנוכחי קשה מאוד למצוא פתרון חוץ ממדינה אחת, שבפועל כבר קיימת. צריך להשלים עם כך שהלאום האמיתי כאן הוא ישראלי ולא יהודי ולאפשר זכות הצבעה לכולם. מובן שגם אז צריך יהיה להתאמץ ולהשקיע בפיצויים כי הבעיות החמורות ביותר כאן הן מעמדיות – יותר ויותר ישראלים חיים מתחת לקו העוני וזה לא מקרי. נתניהו הפך חברה שהייתה בה רגולציה מסוימת לחברה שיש בה פערים כלכליים גדולים. האזרחים כאן מקבלים את המצב שנוצר כי מטפטפים להם את האיום הביטחוני ומספרים להם שהאויב הוא לא זה שגר בווילה בכפר שמריהו, אלא הפועלים הערבים והעובדים הזרים. הפער רק הולך וגדל ואלו שנמצאים למטה מאשימים את אלו שנמצאים עוד יותר מתחתם. התופעה הזו היא לא ייחודית לישראל כמובן. אי היציבות שאנחנו רואים עכשיו בכל העולם נובעת מהחלשה של מעמדות ושלילת אפשרות של התנגדות. כשאין כוח מנוגד הכל מותר, זו אחת הסיבות לכך שמדינת ישראל מקבלת לגיטימציה היום".

"ההתנגדות היהודית לציונות, תולדות המאבק המתמשך", מאנגלית: פנחס זידמן, פרדס, 307 עמ'