אופטימיות היא שם המשחק

ג'ון באנוויל שונא שמשווים אותו לנבוקוב. אז מה אם ספרו האחרון "אור קדומים" עוסק בנער בן 15 שמנהל רומן עם אמו של חברו הטוב ביותר, בת ה־35, בעיירה קטנה באירלנד של הפיפיטיז? אז מה אם המספר הוא שחקן ואצל נבוקוב הוא סופר ואז מה אם מדובר במערכת יחסים ילדותית, קפריזית, תלותית, חסרת אחריות ונצלנית בצורה פושעת? "למבקרי ספרות יש נטייה ברורה לא להתבונן מתחת לפני השטח בכל מה שנוגע לסגנונו של סופר", כותב לי באנוויל, שמסרב לקיים ראיונות בטלפון ושכמות הפעמים שהתראיין פנים אל פנים נמוכה ממספר הספרים שכתב עד היום. "אני מעריץ את נבוקוב, אבל לא כפי שהערצתי אותו בעבר. אני מוצא שעבודתו מחושלת, מדויקת ומסודרת יתר על המידה ועסוקה מדי בהתרפקות על העצמי – ביקורת שלרוב אני שומע מצד אחרים גם על עבודתי. ההשראה האמיתית שלי, שאותה משום מה אף אחד לא הצליח לזהות בעבודתי, היא של הנרי ג'יימס, ייטס ורילקה. וניטשה כמובן".

באנוויל (69) לא מסתפק בלהיות סופר מהסוג הישן, הוא רוצה להיות סופר מהסוג העתיק, הוא רוצה לכתוב כמו אותם סופרים שעיצבו את השפה הפואטית ואין ספק שהוא גם מצליח. אולם לצד זה נשפכים ממנו גם קור רוח, חדות עניינית והומור שחור שמאפיינים בדיוק את הסופר ההוא שאליו אסור להשוות. "הכל משפיע עליי", מוסיף באנוויל. "מהספרים שאני קורא עד לשירת הציפורים שאני שומע בחצי אוזן כשאני יושב לכתוב. רילקה וייטס חשובים לי מאוד, הראשון בשל מה שניתן לכנות העדות האקסטטית והשני בשל הרטוריקה החריפה. בפרוזה, האקסטטי והרטורי מוכרחים להיות מגובים על ידי האירוני, וכאן הנרי ג'יימס נכנס לתמונה". באנוויל כותב מביתו שבדבלין ללא הפסקה. הוא כתב עשרות ספרים ומחזות, חלקם תחת שם העט בנג'מין בלאק, וזכה בפרסים ספרותיים רבים, בהם פרס בוקר היוקרתי על ספרו "הים".

הוא נוהג לומר כי הוא מצטער על כך שלא הלך לאוניברסיטה והפסיד ארבע שנים שלמות שבהן "כל מה שאתה עושה זה להשתכר ולהתאהב במספר רב של בנות", אבל היה לו דחוף יותר להתרחק ממשפחתו והוא ידע שאם ילך ללמוד יאלץ להישאר בקרבתם. בתור מי שגילה את הספרות בגיל צעיר, באנוויל הרגיש שיוכל לרכוש השכלה ומקצוע בצורה עצמאית לחלוטין. "קראתי את 'דבלינאים' של ג'יימס ג'ויס כשהייתי בן 12", מספר באנוויל, "ואני זוכר שהוקסמתי לגלות שהספרות יכולה לעסוק בחיים כפי שאני מכיר אותם. עד אז כל מה שקראתי היו סיפורי הרפתקאות, סיפורים על חיי בית הספר או מעשיות בלשים. ג'ויס הדגים לי איך ניתן להביא את המציאות ומיד התיישבתי לעשות את אותו הדבר. במידה מסוימת זו הייתה דרכי לנסות לפענח את החיים, משהו שאני עובד עליו עד היום".

ובכל זאת, בתור מי שרק חיכה לרגע שיוכל לברוח מהבית ולהשאיר הכל מאחור, באנוויל חוזר בספריו שוב ושוב לעיירה האירית הקטנה של ימי ילדותו. ב"אור קדומים" הוא עושה זאת באמצעות הגיבור אלכס קליב, שחקן מזדקן שמעביר את ימיו בהתרפקות על העבר בשחזרו את פרשיית האהבים הסוערת שלו מגיל 15, עם מי שנקראה "גברת גריי" והייתה שילוב בין מילפית לוהטת ועבריינית מין שמחללת קטינים. העלילה נעה בין שחזור העבר, שמעלה תהיות על האופן שבו הזיכרון מתעתע בנו, ובין החיים בהווה שנרדפים על ידי תעלומת התאבדותה של בתו היחידה עשר שנים קודם לכן. התמות המרכזיות של באנוויל בספר הן הזיכרון והמוות, ובכישרון גדול של חייט אמן הוא טווה את שתיהן יחדיו ויוצר מאבק שבו כולם יוצאים מפסידים.

עטיפת הספר "אור קדומים". צילום: יח"צ

קיימת סתירה בין האחיזה שהעבר תובע לעצמו בחיינו ככל שאנחנו מתבגרים לבין היטשטשות הפרטים שלו בזיכרון. האם יש חשיבות בכלל לזכירת הדברים כפי שהם קרו באמת?

"אני לא מאמין שקיימת אפשרות לזכור את הדברים כפי שהם היו באמת. אנחנו ממציאים את העבר. יותר מכך – אנחנו מדמיינים את העבר. בהקשר הזה כולנו סופרים, מארגנים מחדש ומעצבים את הזיכרונות שלנו לתוך נרטיב שנוכל להבין. כך למעשה 'החיים האמיתיים', שהם בעצם בדיה שמבוססת על כל כך הרבה פרטים בלתי אפשריים, הם למעשה השתקפות של האופן שבו אנחנו מדמיינים מחדש את העבר. כאשר אפלטון הוקיע את האמנות כחיקוי בלבד הוא היה מדויק יותר משחשב".

האם הניסיון לאלף את הזיכרון יכול להתפרש גם כהתנגדות למה שטומן בחובו העתיד, שזה בעצם המוות?

"אני בהחלט חושב שאנחנו נאבקים לשמור על משוואה מאוזנת, שבצדה האחד נמצאת השאיפה שלנו להחזיק בעבר המדומיין שלנו ובצדה האחר המחשבות על המוות שממתין לכולנו. זה מסוכן משום שהנטייה שלנו היא לנסות להסתתר בעבר, כאילו כך נוכל למנוע מהמוות למצוא אותנו. אם היידיגר עשה דבר אחד טוב – וגם כאן הוא הושפע מרילקה – זה להתריע בפנינו על ההכרח שבהיותנו פתוחים למוות, מה שמאפשר לנו לחיות גם כאשר אנחנו נעים לעברו".

לצד לשונו המצליפה של באנוויל שוכנות בספר רכוּת ותמימות שמביאות את הקורא לצלול לרגעים של עונג עדין ומזכך. ייתכן שזה קשור לעובדה שפרט לגיבור, כל הדמויות החשובות ברומן הן נשים – חיות ומתות –שמדברות דרכו. אך למרות הקול הנשי המדויק שעולה מהדפים, באנוויל מקפיד להבהיר שהוא אינו מבין נשים בשום צורה. "יש לי עניין גדול מאוד להצליח להבין נשים מתישהו, אבל אני יודע שזה כבר לא יקרה לעולם. הקול המדויק הזה עולה מחלק שיש בי, שאני אוהב מאוד, של רומנטיקן קיטסיאני בלתי מתפשר מהמאה ה־19. 'אור קדומים' עוסק, ויש לומר באובססיביות, ב־Ewig Weibliche (מגרמנית: הנשיות הנצחית – ל"פ). כשסיימתי לכתוב את הספר הבחנתי בכך שכתבתי תחת הכותרת, בעמוד הראשון של כתב היד, Ein Frauenbuch – כלומר ספר נשים, או אולי ספר על נשים. וזה בדיוק מה שהוא".

טענת לא מעט פעמים שהספרים שלך מביכים אותך. אתה מרגיש כך גם לגבי הספר הזה?

"כל העבודה שלי היא מבוכה אחת גדולה בשל העובדה הפשוטה שהיא בהכרח כישלון. יוצרים מכוונים לשלמות וזה דבר שנידון לכישלון מראש. האמן עובד באפלה, נרדף על ידי הספק והבושה. כל שאנו יכולים לעשות הוא לקחת את עצתו של בקט שכבר הפכה לקלישאה בקרב היוצרים: 'נסה שוב. היכשל שוב. היכשל טוב יותר'".

"אור קדומים" ג'ון באנוויל, מאנגלית: גיל שמר, ידיעות ספרים, 260 עמ'