סיפורים פרועים: ראיון עם הסופר חסוס קראסקו על ספרו ״תחת כיפת השמים״

"העניין שלי בפראיות קשור יותר לסקרנות שלי לגבי הטבע האנושי. אנחנו מגיעים מהפרא ואנחנו משמרים בתוכנו משהו מהחייתיות הזאת. היא חיה ופעילה בתוכנו״.

חסוס קראסקו ספון בביתו שבסיביליה ומסרב לתקשר עם העולם, אלא באמצעות מייל. הוא עסוק בכתיבת רומן חדש שמתרחש בהולנד בתקופת מלחמת העולם השנייה. שנתיים חלפו מאז שרומן הביכורים שלו, ״תחת כיפת השמים״, עורר גל קטן של סקרנות בזירת המו״לות העולמית. הוא היה אז בן 41, כבר איש משפחה ובעל קריירה ארוכת שנים כקופירייטר מוערך. הספר כבר הודפס בספרד יותר מתריסר פעמים, ואיגוד מוכרי הספרים במדריד בחר בו לספר הטוב לשנת 2013. בהולנד הוא זכה לתואר הספר הטוב של השנה מטעם רשת הספרים פולר. זכויות התרגום נמכרו לכשלושים מדינות ובקרוב יעובד הספר לתסריט קולנועי. כמו שאמרנו, גל קטן של סקרנות. אחרי שנתיים של השתתפות בירידי ספרים וקידום ספרו במדינות שונות הוא יכול להרשות לעצמו להתבודד ולהקדיש את כולו לכתיבה. אבל אז יוצא הספר גם בישראל. נו מה, לא יתן לנו ראיון?

[tmwdfpad]אמנם עניין הציבור חדש לו, כאדם שבילה את רוב חייו באנונימיות ברורה מאליה, אבל הכתיבה מלווה אותו כבר שנים רבות. הוא לא קם בוקר אחד, בגיל 40, והחליט לשנות את ייעודו ולהפוך לסופר. לדבריו, פרסום הרומן הזה היה הצעד האחרון בדרך ארוכה למדי. ״התחלתי לעבוד כקופירייטר כשהייתי בן 20״, הוא מספר, ״ואז גם התחלתי לכתוב ספרות. כמובן שכתבתי לעצמי בלבד. כשסיימתי את הרומן הזה הרגשתי שהוא טוב מספיק בשביל להראות אותו למוציאים לאור. היה לי מזל שהוצאת Seix Barral החליטה לפרסם את הספר. במקרה יצא כך שכבר עברתי את גיל 40 כשזה קרה. הרעיון לרומן עלה בנסיבות הכי בנאליות− כתרגיל בכתיבה. עד אז כתבתי הרבה סיפורים קצרים, ספרי ילדים ומעשיות. בהתחלה רק רציתי לבחון את עצמי, לראות אם אני מסוגל לסיים רומן ראוי מבחינת היקף ועלילה. הנושא שהספר עוסק בו הוא פיתוח של מיתוס ילדות פופולרי: הילד ש׳מאבד את זה׳ יום אחד מאיזושהי סיבה מטופשת, ומחליט לעזוב את הבית״.

ובכן, עלילת הספר, יש לציין, אינה צמודה למיתוס. הסיפור של ״תחת כיפת השמים״ מתרחש בחבל ארץ צחיח, כנראה באזור ספרד או פורטוגל − אנחנו יכולים רק לשער כי בשום שלב לא נמסר לנו מיקום. ילד בורח מביתו שבכפר נידח ומסתתר בכרם זיתים בפאתי הכפר, ממתין שהלילה יירד ורודפיו יאלצו להפסיק את החיפושים אחריו. ממה בורח הילד, ולאן? התשובות לשאלות אלה מתגלות לקורא לאט ובאכזריות, כשהוא כבר שקוע עמוק בסיפור. במסע הבריחה שלו הילד חובר לרועה עזים זקן ויחד הם משוטטים בשממה, תרים אחר מקורות מים, אחר מקורות מזון, אחר מחסה מהרוע האנושי שרודף אותם. כמו בספר גם כאן קראסקו מתעתע בקורא. הגיבור הוא לא ילד מפונק שבגלל שטות קטנה מחליט לברוח. הוא ילד שגדל בתא משפחתי שבור, כפוף לעריצותו של אב אלים וקשה יום שמסר אותו, כמו זבח או כמו שוחד, לשוטר − שיעשה בו כרצונו. השוטר, מעין שריף של האזור, הוא שרודף עכשיו אחרי הילד במדבר ומנסה להחזירו בכוח לכפר. אם יצליח לתפוס אותו או לא, כל חייו תרדוף את הילד דמותו של השוטר. ״תחת כיפת השמים״ הוא מעין רומן חניכה הפוך. הילד, המכונה לעתים נער, כבר נחנך והתבגר הרבה לפני שפגשנו אותו. עכשיו, בחברתו של הרועה הזקן, עליו ללמוד מחדש לבטוח באנשים, לנסות לחזור להיות ילד, הילד שלא ניתנה לו האפשרות להיות.

סגנון כתיבתו של קראסקו עוטף את הרומן במסתורין, הוא משאיר את כל המידע לעצמו וחושף לקורא רק את מה שהכרחי ביותר להבנת הסיטואציה. הוא לא נדיב במסירת פרטים − אף לא אחת מן הנפשות הפועלות מוצגת בשם, ציון הזמן היחיד שנמסר לקורא הוא תחילת הקיץ, כשהימים חמים והלילות קרים. המקום, כאמור, יכול להיות כל מקום. אולי אפילו בעולם מקביל. היינו רוצים להאמין בזה. ״רציתי לגרום לקורא לחוש מעט חוסר נוחות״, קראסקו מסביר את היעדר הפרטים הללו, ״בדיוק כפי שהדמויות בספר שלי חשות. ורציתי גם להעניק לסיפור מעין אווירה אפית. לכן חשבתי שכדאי שאנסה להימנע מכל הקשר היסטורי, משום שהקשר גורם לקורא להרגיש בנוח. למשל, אם הייתי ממקם את הרומן בעיצומה של מלחמת האזרחים בספרד, לקוראים כבר היה די ידע מוקדם שיעזור להם למקם את האירועים. רציתי להרחיק את הקוראים שלי מהמוכר ולהעניק להם חוויה לא משומשת״.

האמירה שהקורא מרגיש ״מעט חוסר נוחות״ היא אנדרסטייטמנט. זה חוסר נוחות מהסוג שמרגיש אדם שהולך יחף ומכוסה עיניים בשדה של סרפדים. הדרך שעושים הילד והזקן היא מבעיתה, הדברים שקורים להם במהלכה מכווצים את הבטן והופכים את המעיים. כמעין מערבון מודרני, הספר מלא בכאוס, בתיאורי אלימות קשים, בחוסר גבולות שמאיים להפיל את הקורא לתהום שפעורה מסביב. הפראות של האדם והפראיות של הטבע מתמזגות זו בזו ויוצרות תחושה של בראשית שמתחברת היטב לכל הרפרנסים לתנך השזורים בספר. ולצד כל אלה, תיאורים מפורטים ומדוקדקים של דממת המדבר, של שריקת הרוח, של מרקם החולות, של עירום הגזעים, של פכפוך מים במעיין קטן, הרמוניה. קראסקו מתאר את הטבע כמו צייר היושב בתוכו ומצייר תמונת נוף. ״היה הכי טבעי עבורי למקם את העלילה באזור כפרי שנשפך אל הטבע״, מספר קראסקו. ״הרומן הזה היה בשבילי חוויית למידה. בזמן שעבדתי עליו למדתי איך כותבים רומן. הבנתי שאני מוכרח לכתוב על משהו שמוכר לי כדי לפצות על חוסר הניסיון שלי. הדבר שאני מכיר הכי טוב הוא העולם הכפרי, משום שגרתי וגדלתי בו עד גיל 19. את כל הילדות ותקופת הנעורים שלי ביליתי שם. הגעתי לפרקי באזור הכפרי״.

הפראיות של הכפר השאירה בך את חותמה?

״אני לא חושב שהכפריות היא זו שהשאירה בי חותם של פראיות. אחרי הכל, הסביבה שלי הייתה כולה מעשה ידי אדם − הכבישים, הדרכים, כרמי הזיתים, עדרי הכבשים וכן הלאה. העניין שלי בפראיות קשור יותר לסקרנות שלי לגבי הטבע האנושי. אנחנו מגיעים מהטבע, מהפרא ואנחנו משמרים בתוכנו משהו מהחייתיות הזאת. היא חיה ופעילה בתוכנו״.

יש ניגוד בולט בין האיזון וההרמוניה של הטבע בספר לבין הסביבה הכאוטית של בני האדם. האם זוהי דרך למתוח ביקורת על החברה המודרנית, כפי שאתה רואה אותה?

״במידה רבה כן. ההרמוניה של הטבע היא תוצאה של תהליך אטי וארוך מאוד. מהרגע הראשון פעלו בני האדם בניגוד לקצב של הטבע. זה נהיה ברור לעין יותר ויותר. החברות המודרניות חיות בניגוד לאיזון של הטבע, שנבנה לאורך זמן רב מאוד״.

"תחת כיפת השמים", מספרדית: טל ניצן, הוצאת עם עובד, 177 עמ׳