מוזיקאי עם ביצים: הספר של עדי גלברט טריפי כמו המוזיקה שלו

"זחלתי מתחת לוואן שוב וברחתי הכי מהר שיכלתי, אוסף כמה חבורות ושפשופים בדרך – תחושות טריוויאליות ביחס לכאב העצום שחוויתי רק כמה רגעים לפני. כשהגעתי לצד השני מצאתי את עצמי עומד בנוכחותה של המשאית הסגולה – ככל הנראה, אלפא שלחה אותה אלי כדי לחלץ אותי. כשהיא הבחינה בי, היא נסעה כדי לפנות מקום לאוטובוס קומותיים, שדלתו הקדמית נפתחה במהירות, חושפת הודעה מהבהבת על מסך טלוויזיה: > *היכנס*". (מתוך הספר "Egglike", עדי גלברט, 2018, תרגום חופשי)

מי שמכיר את המוזיקה של המלחין עדי גלברט, לא יחוש זרות בעולם הדימויים המטורלל שבציטוט הנ"ל. ההאזנה ליצירות האינסטרומנטליות שלו מרגישה לעתים כמו השתרעות על ערסל מכאני שיצא משליטה, ומתברר שמדובר בחוויה חוצת ז'אנרים: בחודש שעבר הוציא גלברט, שמתגורר ויוצר בברלין מאז שנת 2004, את רומן הביכורים שלו, “Egglike”. הוא כתב בעבר סיפורים קצרים וגם שימש כעיתונאי תקופה קצרה, אולם, לדבריו, רק כשעבד על סרטו הקצר, "ורמין", למד איך לגשת ליצירה בהיקף גדול. "הייתי אומר שיותר משהייתי צריך לפתח יכולת כתיבה, הייתי צריך להגיע לבגרות ולאמונה שדרושים כדי לעבוד על יצירה רחבה וגדולה כמו רומן", אומר גלברט.

עדי גלברט. מרגיש כמו השתרעות על ערסל מכאני שיצא משליטה

עוד כתבות מעניינות:
המקבילה השמרנית של רסלינג רוצה לשנות את השיח
"הבוזזים": פרק ראשון מתוך ספרו האחרון של ויליאם פוקנר
איך הפך פסיכולוג קנדי לגיבורם של הגברים המדוכאים עלי אדמות

מלבד הסוגה שאליה הוא משתייך (מדע בדיוני) והעובדה שהוא נכתב באנגלית, קשה מעט לתאר את הרומן של גלברט. אולם, הוא עצמו מתעקש – במידה רבה של צדק – שאף שמדובר בעבודה סוריאליסטית, הוא נותר ברמה הבסיסית ספר מתח. "הוא בנוי על מיסתורין גדול שנחשף לאט לאט דרך דמויות, חוויות וגילויים שמשנים את הסיפור כל הזמן", אומר גלברט. "ברמה אחרת זה ספר על יצור אנושי שמנסה להבין מה לעזאזל עובר עליו. זה ספר רציני עם אלמנטים מצחיקים (או ספר מצחיק עם אלמנטים רציניים), ויש לו באופן ברור התחלה, אמצע, וסוף. אני מדגיש את זה, כי לפעמים ספרים באיזורי האבסורד שוכחים לספק סוף אמיתי, והיה לי חשוב שיהיה לקוראים משתלם לעבור את המסע הזה".

למה דווקא מדע בדיוני? מה החיבור שלך לז'אנר?
"בעיניי, כל הקיום הוא מדע בדיוני. להיות בן אדם זה מדע בדיוני, לקום בבוקר ומיד להתחיל לחזות בשיחות בין הקולות השונים בתוך הראש זה מדע בדיוני. אם מסתכלים על זה אפילו קצת, רואים שאין בזה שום דבר זניח או מובן מאליו. רגשות, תחושות, אינטראקציות עם אנשים אחרים, עם המחשב, עם מדיה חברתית, אהבה, סמים, זה הכל מדע בדיוני. למרות שאנחנו נוטים לחשוב שאנחנו פאר היצירה, אנחנו בסך הכל חיות שנוצרו בצורה מאוד רנדומלית, ואנחנו רחוקים מאד מלהיות משכנעים כיצורים שפועלים לפי איזשהו היגיון. להיות בן אדם זה חוויה פסיכדלית לכל דבר: פשוט לא תמיד מחמיא לשים לזה לב. אז אם אני רוצה לכתוב על זה משהו עם משקל – בין אם זה מוסיקה, סרט, או ספרות – אני מרגיש שמדע בדיוני הוא הזירה הכי טבעית. למרות זאת, בעיניי הספר הוא לא באמת ספר מדע בדיוני, הוא פשוט שואל אלמנטים מהעולם הזה – מחשב על, פירמידות, חתולים מכאניים על אופנוע – כדי לבחון, דרך השונות שלהם, מה זה אומר להיות בן אדם".

עד כמה הידע וההתמקצעות שלך במוזיקה תורמים לכתיבה אם בכלל?
"אני מאוד מתרכז בזרימה המוזיקלית של הטקסט כשאני כותב, זה אחד האלמנטים שהכי חשובים לי. איך להעביר על ידי משקלים, צלילים, רפטטיביות ושבירות את האווירה של מה שמתרחש. דרישות התפקיד של הסופר כוללות בתוכן גם יכולות של מהפנט שצריך לא סתם להטמיע את האינפורמציה והתיאורים של מה שמתרחש, אלא ממש לשלוח זרועות לתוך התת־מודע של הקוראים ולארגן להם מחדש את המוח. במוזיקה האלמנט הזה הוא עיקר התפקיד שלי בתור מלחין או מפיק, אז אני חושב שהיכולת הזאת מאוד עזרה לי בכתיבה".

עד כמה חשבת על יצירות אבסורדיות אחרות במהלך העבודה על הספר? למשל, "Naked Lunch" או"Soft Machine" של ויליאם ס. בורוז?
"היצירה שלי מושפעת מהרבה ספרים שקראתי, וסרטים וציורים שראיתי, אבל אני אף פעם לא רואה ביצירה שלי כלי כדי להתייחס ליצירה של מישהו אחר. אני לא מעוניין במחוות או באיזושהי אמירת מטא על מהות האמנות. כמו שאמרתי, הכיף שלי הוא לדמיין כאילו אני ממציא כל פעם את הגלגל מחדש.

"באופן מצחיק, יש בספר הרבה השפעה דווקא מעולם ספרי העזרה העצמית. אני ממש אוהב את הז'אנר הזה. ספרי עזרה עצמית, למרות התדמית השטוחה שלהם, עזרו לי להפסיק לעשן, לדאוג פחות, ולהיות באופן כללי איש יותר מרוצה. יש חלק גדול בספר שלי שנכתב בהשפעה ישירה של התרבות הזאת, של הצורה שאנשים לפעמים מנסים לחייב את עצמם לחשוב בצורה חיובית ונדחפים על ידי זה לפחד בלתי נשלט מכל מחשבה שלילית שצצה להם בראש. ספרי עזרה עצמית ממחישים עד כמה אנחנו סוג של מכונות שאפשר לתכנת, ועד כמה מגוחכת שפת התכנות שאנחנו מצריכים".

עטיפת הספר "Egglike"