עליסה בארץ ברוני הסמים: הסופר המקסיקני שנלחם באלימות עם העט

כאשר ספר הביכורים של חואן פבלו ויילובוס תורגם מספרדית לאנגלית הציע המו"ל הבריטי שלו לשנות את שם הספר מ"חגיגה במאורה", כפי שנקרא בספרדית, ל"במורד מחילת הארנב". הוא נימק זאת באומרו שיש דמיון לא מבוטל בין הגיבור טוצ'טלי, ילד שגילו לא מצוין אך ניתן להעריך כי הוא בסביבות גיל 8, לבין אליס של לואיס קרול. שני הגיבורים הילדים מנסים לשרוד במציאות פנטסטית בעולם שבו שולטים האבסורד והכאוס, כאשר הם מנסים לדחוס אותו אל חוקי ההיגיון האוניברסליים. ויילובוס טוען כי אף על פי שלא חשב במודע על "אליס בארץ הפלאות" בזמן הכתיבה, ברגע שנעשה לראשונה הקשר אל הספר הוא הבין כמה הושפע ממנו באופן הכתיבה של גיבור ילדי. "כשכתבתי את טוצ'טלי לא ממש עניין אותי ליצור קול אותנטי של ילד", מסביר לי ויילובוס בשיחת סקייפ מביתו שבברצלונה. "כשהתחלתי לכתוב לא היו לי ילדים עדיין ולא היה לי קשר לילדים אז העדפתי לשאוב השראה מספרים שאהבתי. לא עניין אותי שהקול הזה ייחשב כאותנטי מבחינת איך שילד נשמע במציאות, רציתי שהוא יישמע כמו שילד נשמע בספרות".

בימים אלה רואה הספר אור גם בתרגום לעברית, שמהווה פשרה בין שני השמות וזכה לכותרת "חגיגה במאורת הארנב". זוהי נובלה מהודקת ומעוצבת היטב שמסופרת על ידי טוצ'טלי, בנו של ברון סמים מקסיקני שמתגורר עם אביו וכנופייתו באחוזה מבודדת. טוצ'טלי חולם להיות סמוראי, הוא משנן ערכים מהמילון וחוקר את העולם באמצעות האנציקלופדיה, הוא מתעניין מאוד בגיליוטינות ואינו חושש מראשים ערופים. מול נקודת מבטו המספרת של טוצ'טלי חולפים גברים קשוחים שהופכים אנשים לגופות, נשים שבאות לשעשע את אביו ושומרי ראש שאינם נחים לרגע. משחקים בחדרי הבית חושפים מצבורי נשק וצפייה בחדשות מלמדת על חלקי גופות ואיברים כרותים שייתכן שקשורים באביו. האלימות חולפת על פניו והוא ממחיש את זוועותיה לקוראים, לעתים בהומור ולעתים בשוויון נפש שרק קול של ילד מאפשר, כזה שחף מטעמי מוסר ומאבחנה בין טוב ורע, כזה שמתייחס לראשים הכרותים שאביו אחראי להם באותה אובייקטיביות שהוא מייחס לראשים שהתגלגלו מן הגיליוטינה במהפכה הצרפתית.

הדרמה האמיתית בספר מתחוללת רק כאשר טוצ'טלי מתחיל לחשוד כי אביו עומד להפר לראשונה הבטחה שנתן לו ושייתכן כי לא יצליח להשיג לו – על אף היותו אב כל יכול – היפופוטם גמדי מליבריה. סיפור החניכה, שעוסק בילד המנסה להבין מיהו אביו, הוא שמוביל את העלילה, אולם הסצנה הספרותית העדיפה בראש ובראשונה להתייחס דווקא אל המסרים הפוליטיים ולקטלג את הספר תחת הז'אנר המפוקפק שנקרא נרקו־ליטרטורה, או בתרגום חופשי, ספרות עסקי הסמים.

מוטרד מהאלימות. צילום: יח"צ

"כשהתחלתי לכתוב את הספר ב־2006 הייתי מוטרד מאוד מאיך שהאלימות שנגרמה כתוצאה מסחר בסמים נתפסה מחוץ למקסיקו", אומר ויילובוס כשהוא מסביר מה משך אותו לנושא. "שמתי לב שבמדיה דיברו על מקסיקו כאילו היינו ברברים לחלוטין וכאילו אנחנו המצאנו את האלימות. אני לא אומר שהמצב במקסיקו לא נוראי, כי הוא כן, הוא בלתי שפוי, אבל מה שרציתי לומר בספר זה שאלימות היא בעיה של המין האנושי ולא רק של המקסיקנים. היה לי חשוב להכניס לספר סוגים שונים אל אלימות שמגיעה מאזורים שונים וממדינות שונות, לכן דיברתי על הסמוראים היפנים ועל הגיליוטינה הצרפתית. עריפת הראשים שמתבצעת על ידי פושעי הסמים נעשתה במשך מאות שנים במקומות אחרים בעולם. היה לי חשוב לחבר הכל יחד כפרובוקציה שאומרת שאלימות נמצאת בכל זמן ובכל מקום".

עושה רושם שספרות הנרקו הפכה לסגנון הפופולרי ביותר כיום במקסיקו.

"יש כרגע דיון ער בעיתונות הלטינו־אמריקאית על ספרות הנרקו שמנסה לקבוע האם נוצר ז'אנר ספרותי חדש לאור הכמות הרבה של ספרים שעוסקים בזה בשנים האחרונות. אבל אני חושב שההיגיון שעומד מאחורי גל הכתיבה העוסק בסמים הוא שאנחנו כסופרים מוטרדים מחד מה שקורה במדינה, ומאידך יש לנו נטייה לכתוב על המציאות שלנו. והמציאות עכשיו היא אלימות וסחר בסמים אז אנחנו כותבים על זה. אני לא אוהב לדבר על זה כעל ז'אנר כי אני חושב שזה מפשט את הסצנה הספרותית הלטינו־אמריקאית שהיא הרבה יותר מורכבת מזה. עם זאת, באירופה ובארצות הברית התחילו מן הסתם לגלות עניין בסוג הזה של הספרות כי זה התאים למה שהם ראו בחדשות, וכמה מו"לים חשבו שזה יעניין את הקוראים. אבל ההצגה של זה כז'אנר היא כבר צעד שיווקי ואין לזה שום קשר לספרות".

אם נניח לרגע את ספרות הנרקו בצד, אפשר לומר שמעמדה של הספרות הלטינו־אמריקאית עולה בשנים האחרונות בארצות שאינן דוברות ספרדית.

" פופולרי מאוד עכשיו באירופה ובארצות הברית לדבר על ה'בום' החדש. המונח 'דור הבום' מתייחס לסופרים כמו גבריאל גרסייה מרקס, מריו ורגס יוסה ודומיהם, שמזוהים עם הריאליזם המאגי ועם הספרות הפנטסטית. הסופרים הללו פגעו בספרות הלטינו־אמריקאית במידה מסוימת משום שהסגנון שלהם יצר כל מיני קלישאות על מה זה להיות לטינו־אמריקאי ואיך ספרות לטינו־אמריקאית צריכה להיות. כל הסופרים שבאו אחריהם וביקשו ליצור פרספקטיבה שונה על ספרות לטינו־אמריקאית בארצות הברית ובאירופה ניצבו בפני מכשול קשה משום שאוטומטית ציפו מהם לריאליזם מאגי. אני למשל הרגשתי את זה על בשרי ברומן השני שכתבתי שהוא מעין פרודיה על ריאליזם מאגי ועל ספרות פנטסטית. ניסיתי לבקר את האופן שבו הספרות הלטינו־אמריקאית נתפסת בארצות הברית ובאירופה אלא שדווקא במקומות האלה פספסו לחלוטין את הפרודיה והתייחסו לסגנון כפשוטו – כריאליזם מאגי. אז מצד אחד אנחנו נידונים להתמודדות הזו אבל מהצד האחר הסקרנות לגבי הספרות הלטינו־אמריקאית התעוררה בזכות סופרי ה'בום' ואילולא הם לא היינו זוכים לפרוץ את גבולות אמריקה הלטינית. היום יש גל חדש של סופרים לטינו־אמריקאים שזוכים להערכה רבה בחוץ אבל מה שיפה הפעם זה שהם לא מזוהים כולם עם סגנון מסוים שגורם לממסד לחבק אותם אלא דווקא המקוריות שלהם היא שהופכת אותם לפופולריים".

"בראש ובראשנה אני מקסיקני, זו עובדה". צילום: יח"צ

אף על פי שחממת הספרות הלטינו־אמריקאית נחשבת כיום כמקום האיכותי ביותר עבור סופרים שמבקשים חופש אמנותי, ויילובוס עזב את מקסיקו כבר לפני 11 שנים ואת שלושת ספריו כתב ופרסם בספרד. הוא חי בברצלונה, אשתו ברזילאית וילדיו דוברי קטלאנית. הוא עדיין מגדיר את עצמו כסופר מקסיקני מבחינה פוליטית, אך עושה רושם כי ההגדרה הזו מתחילה להיטשטש בשנים האחרונות. "בראש ובראשונה אני מקסיקני, זו עובדה", הוא קובע בהחלטיות. "כל המסורות, ההשפעות ותחומי העניין שלי הם במקסיקו – היא עדיין המרכז של העולם הסנטימנטלי והאינטלקטואלי שלי. עם זאת בשנתיים האחרונות זה מתחיל להשתנות קצת בכל הנוגע לכתיבה. לנצח אהיה מקסיקני, מן הסתם, אבל אני מקסיקני מסוג אחר, כזה שחי בחו"ל יותר מעשור ואני מתחיל להרגיש שהגיע הזמן להיות כן לגבי המציאות שלי בכתיבה. הרומן השלישי שלי, שיפורסם בקרוב, סוגר מבחינתי את המעגל המקסיקני, וברומן הבא שלי אני מתכוון לדבר על העולם שאנחנו חיים בו. בסך הכל בדעותיי אני אנטי לאומי והכוונה היא לא רק ללאומיות המקסיקנית, אני נגד כל סוג של לאומיות ובמובן הזה אני חושב שהספר הבא שלי יהיה גלובלי יותר".

"חגיגה במאורת הארנב", מספרדית: רינת שניידובר, כנרת, זמורה־ביתן, 91 עמ'