פסטיבל שירי ילדים

פייסבוק בהיר אחד הזמין אותי ילד רענני, שלא בלתי דומה לכריש, להקריא בערב שירה שערך בחללית. בהיותי פדופיל, הסכמתי מיד. מה רבה היתה הפתעתי כשבזה אחר זה עלו פרחי שירה קטינים והקריאו שירה מחורזת ושקולה דווקא, כשלצדי בני ציפר, עורך מוסף "תרבות וספרות", מחייך כנחש המעכל אפרוח. חצי שנה אחר כך קיבלתי פנייה נוספת בפייסבוק, הפעם מילד דתל"שי, שלא לחלוטין לא מזכיר אפרוח בעצמו, להיות "המבוגר האחראי" בערב שירה לילדים שערך בקורדרוי. ילדות החרוז החופשי בקורדרוי היו מהממות ביופיין, אבל נדמה שגם לסביות רובן ככולן. הקראתי להן את "מין לילדים" של מאיר ויזלטיר – אך ללא הואיל.

תכירו את השניידמנים והרוזנברגים, שתי חבורות השירה הצעירות ביותר בסצנה. עוד אין להם 18, אבל כבר יש להם משנה סדורה: השניידמנים חורזים, שוקלים ומתגייסים לצבא ההגנה. הרוזנברגים צועקים, מקללים ובוכים – במיוחד מול הקב"ן. השניידמנים בטרקלינים, הרוזנברגים ברחובות. השניידמנים קלאסיציסטים, הרוזנברגים מודרניסטים. והעיקר: כמיטב מסורת חבורות השירה, הם לא סובלים אלה את שירת אלה.

הרוזנברגים

"שירה זה הדבר היחיד שמאחד את החבורה שלנו", אומרת מיכל נאמן בת ה־18 מרמת גן. "אנחנו פשוט לא טובים בדברים אחרים", מתנצל איתמר רוזנברג בן ה־18 מבני ברק. "למה?" צווח עמנואל לנדסמן־לוי בן ה־17 מתל אביב. "אני טוב בפאואר פוינט!".

חבורת הרוזנברגים, ע"ש מנהיגם הפעלתן והבלוריתן איתמר רוזנברג, מפיקה את ערבי "שירה לילדים" בקורדרוי ובסודה בר, וכן מפגעת "פיגועים פואטיים", כמו ברחבת מוזיאון תל אביב ובפסטיבל אייקון האחרון. בנוסף, רוזנברג, נאמן, לנדסמן־לוי ונינה בסר אילן, בתו של עורך כתב העת הספרותי "עיתון 77", משתפים פעולה בהרכב המוזיקלי אהבה וגטטיבית שהוא הרכב של יצירה אחת: הפואמה "אהבה וגטטיבית" של דוד אבידן.

"הייתה תקופה שהסתובבנו רק אנחנו, החבורה. זה היה מעיק", מספרת מאשה זלוטברג בת ה־18. "הקיץ האחרון היה מאוד, מאוד אינטנסיבי", אומרת זוגתה, נגה שאולסקי בת ה־18. ילי ורדי בת ה־18, שעדיין גרה אצל הוריה בגבעתיים אבל שורצת בדירה החדשה של מאשה ונגה בתל אביב, מאשרת: "הקיץ לא היה בריא בשום צורה". "אבל ממתי אמנות זה בריא?" מקשה רוזנברג. ורדי מסכימה: "אנחנו המשוררים הקלאסיים. אנחנו שותים ומעשנים ועושים סמים. אמן יכול לעשות רומנטיזציה לשתייה, לסמים, לעישון. הוא יכול להוציא את הדברים הכי יפים בעולם מהלכלוך הכי גדול".

לנדסמן־לוי: "בני אדם מתקשים לזהות את עצמם בשירה מתוך מחשבה שהשירה היא תחפושת. אבל לאמיתו של דבר היא הדבר האמיתי, היא מה שנשאר אחרי שאתה חותך לעצמך את העור. הקבוצה שלנו מתאפיינת בכך שאנחנו לא בורחים למקום אסתטי או אלוהי. אנחנו באים ממקום אנושי. זו אנטומיה. אלה חלקים פיזיים שאנחנו מבטאים באמצעים פיזיים. המטרה היא ליצור את החיים, לא לתת לחיים ליצור אותך. לכן השירה שלנו מאוד דינמית. היא משתנה מהקראה להקראה".

לנסדמן־לוי הוא בנם של הסופרת והמורה ליוגה נילי לנדסמן והבמאי חגי לוי שיצר בין היתר את הסדרה "בטיפול". רוזנברג: "אמא של עמנואל היא ברייה נפלאה". לנסדמן־לוי: "איתמר מאוהב באמא שלי". שאולסקי: "לדבר על הורים זה מיותר". זלוטברג: "אין לנו הורים". רוזנברג: "אנחנו יתומים". ורדי: "אנחנו משפחה". רוזנברג: "לעמנואל יש שיר מדהים שנקרא 'אני המשיח', ובו הוא מדבר על ביטול הדוסים והשואה, ויש לו שם שורת אהבה מדהימה: 'מי צריך את אושוויץ כשיש לי אותך?'".

את חבורת השניידמנים הכירו הרוזנברגים דרך מיכל נאמן, שהופיעה בערב שירה של המתחרים במועדון יהודה וישראל. לנדסמן־לוי: "בגלל שמיכל מלחינה בחסד עליון, כל השניידמנים התאהבו בה. כולם. בבת אחת. כאילו היתה החלטת מערכת". נאמן: "אבל לא הצליח להם. טוב, לא הצליח לכולם".

הרוזנברגים ממש לא חוסכים את שבטם על השניידמנים. ורדי: "השניידמנים אסתטיקנים מידי. הם יותר אסתטיקנים מדורי מנור וחבורת הו!" לנדסמן־לוי: "הם אסתטיקנים ברמה שהתמות שלהם משרתות את הצורה, ולא להפך. הרי עצם השימוש במילים מהווה אתגר עצום, אתגר שעצם צליחתו הופכת את הרעיונות שלנו לאמנות. אז למה לקבוע גבולות נוספים? למה להעמיס חומות על הדרך? זה שעבוד הרעיונות. הם מאבדים את חופש הבחירה שלהם במילים. גם אנחנו כותבים בחרוז מדי פעם, אבל לעולם לא בחרוז משקלי". רוזנברג: "דורי מנור ובני ציפר אימצו את השניידמנים כי הם מצאו בהם דגם קטן של עצמם. אבל יש שניידמנים שאנחנו מחבבים".

שאולסקי צוחקת. "'יש שניידמנים שאנחנו מחבבים'? אנחנו מחבבים את כולם חוץ משניידר". רוזנברג: "לא נכון. אני גם לא אוהב את השירה של עמרי שרת. הוא אחלה בן אדם, אבל אני לא אוהב את השירה שלו. לערב שירה בקורדרוי כן הזמנתי את השניידמנים שאני אוהב את השירה שלהם – את מעין ואת ולדמן. שניידר עצמו נורא נעלב. הוא ביקש להשתתף, אז הסברתי לו שהרשימה סגורה". שאולסקי: "ואז הוספת מישהו אחר". רוזנברג: "נו, כן, אז הוספתי… אבל אז שניידר הפגוע אסר על ולדמן להשתתף בערב שלנו. ולדמן בא, אבל הוא לא הקריא".

לנדסמן־לוי: "חברים, חברים: בואו לא ניכנס לחשבונאות אישית. זה מוציא אותנו יהודונים. לא מספיק שאנחנו קווירים?" ורדי: "הי, האף שלי יפה וישר". רוזנברג: "השניידמנים מסוונרים משמות. קשה להם לקטול קונצנזוס. אני בוחן כל טקסט כקורא עכשווי". לנדסמן־לוי: "אנחנו מודרניסטים. השניידמנים רומנטיקנים". ורדי: "השניידמנים לא שותים". לנדסמן־לוי: "גם אני לא שותה!" רוזנברג: "עמנואל, אתה האדם האחרון שצריך לשתות".

משירי המטיילים השיכורים, שיר ז' // איתמר רוזנברג

במיניות היו לנו הבעיות שלנו

כמו

גשם,

שמש,

בוץ,

אבנים,

חרקים,

חזירי בר,

עוברי אורח

והנורא מכולם

הוא

שהשאיר אותנו חסרי אונים.

Raw Versions // נגה שאולסקי

אנחנו נאים,

נאים מדי.

לא נעים להסתכל,

רק לגעת.

אהבה היא חיכוך גס של יד עדינה

בכתף סרבנית,

אהבה היא ריח שלך על בגדים של אחרים,

אף פעם לא הפוך.

ותמיד הולכים מקדימה או מאחור,

אף פעם לא ליד, לא בערך,

לא לשמוע עונים

משתתפים בשיחות שלך עם עצמך.

אם חיים ביחד,

אז כותבים לבד

תמיד בקול רם, תמיד ברחוב.

חדרים נועדו לאוהבים, וידוע

קודש בחול לא מערבבים

כדי לא להרוס עט נובע

ומצעים בכתמים כהים לא להכתים.

באהבה אנחנו גזענים,

משוררות אוהבות בנות

ובחורים לא בוחרים

ומה שמתחרז נכון

אז לא חורזים ובברזים

מתרחצים

מלוכלכים.

גודו // ילי ורדי

קבעתי עם גודו
על ראשו של ילד זהוב שיער
באמצע מדבר תל אביבי.
שקשוק מזלגות
מתערבל בהמיית לעיסה
וצעדי מלצרים.
מבעד חלונות זכוכית ישנים
העולם זז כמטוטלת
ונשטף כתמי אדם.
כל הנקודות מתרכזות
בעץ הגדול על נחלת בנימין.

* // עמנואל לנסדמן לוי

זמן
הוא
אמבולנס
לשינקין
ייפחותיו
הן זיכרונות
מירושלים
אם ניסע מספיק מהר
לא תמותי
בירושלים
איך ניסע מספיק מהר
על גלגלי שיניים?

השניידמנים

חבורת השניידמנים, הלחם שמותיהם של רועי שניידר ועומר ולדמן (שלא התראיין לכתבה בגלל גיוסו הטרי לגל"צ), התגבשה בערב שירה אי־שם ברעננה. "בעצם", משחזר בארי גרינפלד בן ה־17, "הכל התחיל בערן צור". "זה היה הערב הראשון שארגנתי", מסביר רועי שניידר בן ה־18, "במרתף ברחוב אחוזה, וערן צור השתתף". מעין אבן, 18, תל אביב: "'השתתף' זו מילה גדולה…"

"המרתף היה של עיריית רעננה", מספר גרינפלד את מור"ק ערן צור, "ואחת הפקידות אמרה, 'טוב, אם זה ערב שירה אז ערן צור חייב להשתתף'. אבל הוא לא השתתף בערב שלנו. היה ערב שירה, ואז היתה הופעה של ערן צור. וברור איפה היה יותר קהל – בערב שירה שלנו!" שניידר: "אני אוהב את ערן צור, אבל הוא היה מאוד יהיר כלפינו. הוא פשוט אמר 'אתם צריכים לכתוב ככה וככה וככה'". גרינפלד: "לערב הראשון שלנו ברעננה נתנו את הכותרת 'שירה חייבת לחיות', לפי השיר של חזי לסקלי. ואז הבנו שערב לא חייב שם. ערב חייב שערן צור לא יופיע בו".

אבל גם אחרי התקרית עם ערן צור ברעננה, השניידמנים המשיכו להזמין אורחים לערבי השירה שערכו בתל אביב. בערב הראשון במועדון יהודה וישראל הופיע אמיר אור, בערב השני דורי מנור, משה סקאל ונעם פרתום, ובשלישי סיון בסקין, יחזקאל נפשי ורפי וייכרט. ממועדון יהודה וישראל עברה החבורה לחללית בירקון 70, ושם שוררו יחד עם ג'רמי פוגל, אנה הרמן ועבדכם הנאמן.

אבל ניכר שהקשר החזק ביותר נקשר עם דורי מנור וחבורת הו!. "זה עניין של השפעה", מודה גרינפלד. "קראנו את דורי מנור בהו! וקיבלנו גושפנקא לכך שגם אדם מודרני יכול לכתוב סונטה". "לא נכון", מאשים אבן, "זה היה שניידר שהדביק אותנו בחרזנות המזדיינת שלו. הוא הכריח אותנו". שניידר: "לא הכרחתי אף אחד!" גרינפלד: "הדעה הרווחת היא שמבנה ומשקל זה ישן ומיושן, אבל אנחנו לוקחים את זה למקום של גם וגם. תסתכל בפרסומים האחרונים שלנו, יש חבר'ה מאיתנו שמפרסמים שירים במבנה חופשי לעומת כאלה שמפרסמים שירים מאוד קלאסיים. החופש הזה עושה רק טוב".

עמרי שרת בן ה־23 ("רגל אחת בקבר") מגבעתיים רוצה להסתייג. "אני רוצה להסתייג. אני התחלתי לכתוב בגיל 15, כשהם עוד היו ביסודי, וכשאני התחלתי לכתוב לא קראתי שירה, רק בקושי משיעורי ספרות. מה שכן הכרתי היה שירה מולחנת. אז התחלתי לכתוב פזמונים. רק אחר כך פגשתי משוררים. כלומר, את המשוררים האלה. וגם את הרוזנברגים".

אבן: "מיכל נאמן הכירה לי את איתמר רוזנברג בערב ביהודה וישראל. ואז רוזנברג ניסה לנשק אותי בקורדרוי. טוב, רוזנברג מנסה לנשק את כולם בקורדרוי. אבל אני אוהב את רוזנברג". יזהר: "גם אני נגד הטינה הזאת". שניידר: "הרוזנברגים עדיין תקועים ביונה וולך". גרינפלד: "זה עניין אבולוציוני. תן להם כמה מיליוני שנים". אבן: "הרוזנברגים תקועים בשלב האנאלי".

כן, כמו הרוזנברגים עצמם, גם לשניידמנים בטן מלאה על הקונקורנציה הפואטית. "הרוזנברגים נותנים לקהל את מה שהוא רוצה – נניח, המבורגר", מסביר גרינפלד את סלע המחלוקת, "ואילו אנחנו נותנים לקהל את מה שאנחנו רוצים לתת, את האמת שלנו. ואמנם הנחתום אינו מעיד על עיסתו, אבל וואלה – העיסה לא רעה!".

אבן מהנהן: "העולם עצמו הוא שקרי. התפקיד שלנו הוא לתת משהו אמיתי". גרינפלד ממשיך: "ולחדש. אין טעם במשורר שכותב כמו שכתבו לפניו, אפילו אם הוא מחקה את אלתרמן טוב מאוד – עדיף שיחדש בעצמו. מהבחינה הזאת, אנחנו כן רואים את עצמנו כמודרניסטים". אבן: "פה אני לא מסכים איתך. יש שבעה נושאים בעולם. איפה תחדש בדיוק?" גרינפלד: "הבוקר ישבתי מול הוורד והחלטתי לכתוב על מה שאני רואה מולי. ומה שהיה מולי היה תריס. אז כתבתי על תריסים. 500 מילה על תריסים. רוצים לקרוא?"

קִנְיָן // עמרי שרת

בְּכָל־מוֹשָׁבִי לֹא מָצָאתִי מָנוֹחַ

בְּכָל־אֹרְחוֹתַי לֹא חָדַלְתִּי מִנְּדֹד

כִּי רָשׁ לְבָבִי, כִּי נִרְפֵּיתִי מִכֹּחַ

בְּמָקוֹם אֶחָד לַעֲמֹד.

כִּי יָרֵאתִי מִנְּעֹץ הַצִּפֹּרֶן בְּאֶרֶץ

יָרֵאתִי הַיְשִׁיר הַמַּבָּט אֶל־מוּלִי

קַל לַעֲמֹס כְּתַרְמִיל אֶת־הַשֶּׁרֶץ

מֵחֲנוֹת וְהַכֵּר: שֶׁלִּי.

כל // מעין אבן

כל הנערים הולכים אל הצבא

והצבא איננו מלא

כל הנערים עושים אהבה

והזין איננו כלה

כל הנערות עם אותה מחלה

והנער איננו חולה

כל הנערות עוזבות לגולה

והנער איננו גולה

הכול יודעים את שהכול יודעים

ואני איני מגלה

שכולי רק בשרים דמים וזרעים

ואני אינני מלא

* // רועי שניידר

שִׁירָה הִיא עֲשִׂיָּה סְפּוֹנְטָנִית.

שִׁירָה הִיא הֲוָיָה סְפּוֹנְטָנִית.

שִׁירָה הִיא עֲשִׂיָּה סְפּוֹנְטָנִית.

שִׁירָה הִיא הֲוָיָה סְפּוֹנְטָנִית.

שִׁירָה הִיא הֲוָיָה סְפּוֹנְטָנִית

שִׁירָה הִיא עֲשִׂיָּה סְפּוֹנְטָנִית

שִׁירָה הִיא