"שירת רם" מנסה ללמד את דור ה-Y איך לקרוא שירה – באמצעות הומור

דור ה-Y לא קורא שירה, אך בשל הפורמט הקצר שלה היא הפכה לפופולרית מאוד בפייסבוק – כסטטוס עם "עומק" או כתמונה ויראלית עם "מסר". מלבד זאת, נדמה שיש היום יותר כותבי שירה מקוראים. במצב כזה, אופי השירה עצמו משתנה. האם מדובר ברידוד הלשון, או דווקא בהתפתחות חיובית? בעקבות תנ"ך רם, פרויקט התרגום מלשון המקרא ללשון בת ימינו, הופיע לאחרונה דף הפייסבוק "שירת רם". העורכים האנונימיים מתרגמים שירה עברית מראשית המאה ללשון בת ימינו, בדגש על התוכן. הפרוייקט המבדר כבר מקבל תשבוחות מכל עבר, וחשוב מזה: הוא מצליח להעלות דיון עקרוני בעתיד השירה העברית.

עם עלייתו של עמוד הפייסבוק "שירת רם", פירסמו עורכיו הוקרת תודה ל"תנ"ך רם": "בזכותו אנו יכולים להבין את התנ"ך ולקרוא בו בנוחות מירבית וללא מאמץ. מתוך הכרה במפעל החשוב הזה, ובמטרה לחסוך מכולנו מאמץ מיותר, אנו שמחים להגיש לפניכם את מיטב השירה העברית מתורגמת ללשון מדוברת". הטון אמנם ציני ומלא הומור, אבל נדמה שבניגוד לתרגום ספר הקודש, מתרחש משהו נכון בתרגומים של "שירת רם". למשל בשירו של ביאליק "היא יושבה לחלון" נמצא את השורות "בעיניכם היא פרוצה / ובעיני היא ברה" שמיתרגמות ל"לדעתכם היא זונה / לדעתי לא". השיר מסתיים במקור בשורות: "שיבולים, גבעולים, / לרחלה שאו שלומי / וענו בי: אם תאחר – / ומתי במקומי"; ובתרגום שירת רם: "צמחייה נמוכה / תמסרי היוש לרחלי, / נשבע שאם היא מאחרת / אני מת על המקום".

על כל מתרגם להחליט האם הוא נצמד למשלב השפה של התקופה בה היצירה נכתבה, או לאופן בו קהל הקוראים תפס את היצירה בלשונו – כלומר, לתרגם את היצירה לשפה עכשווית. כך לגיטימי לתרגם, גם אם באופן לא מקובל עד כה, משפה אחת לאותה השפה. אך חשוב מזה, פרוייקט "שירת רם" מצליח מפני שמתרגמיו לא מבצעים פעולה אינסטרומנטלית בלבד, אלא יוצרים שירים טובים וחזקים העומדים בפני עצמם. הנה דוגמא נוספת, מ"אל הציפור" של ביאליק. במקור: "זמרי, ספרי, ציפורי היקרה, / מארץ מרחקים נפלאות, / הגם שם בארץ החמה, היפה, / תרבנה הרעות, התלאות?"; ובתרגום "שירת רם": "תגידי, ציפור: / הרי ראית עולם. / גם בארץ-ישראל / מחורבן כמו פה?"

"שירם רם" מעלה גם מתנגדים, אשר חושבים שתרגום ללשון בת ימינו מביא לרידוד השפה. טענות אלה אינן חדשות, כפי שאומר בצדק עודד כרמלי, עורך כתב העת הבה להבא: "בכל דור ודור אומרים שהולך ופוחת הדור, בדגש על השפה. פתח את הכתבים העתיקים ביותר של האנושות ותמצא נוסטלגיה בכלל, והתרפקות על שפתם היפה והתקנית של הנפילים בפרט. זאת טרוניה סתמית כשם שהיא נצחית. האמת היא שניתן להיות עילג להפליא בשפה תקנית כשם שניתן להתבטא בעושר ובצבעוניות בעברית "קלוקלת"".

עורכי "שירת רם" בעצמם אומרים דבר דומה. "סוקרטס נחשד בקלקול הנוער, והוא היה אבן השתייה של כל הפילוסופיה המערבית", הם מסבירים. "דווקא תרגום אשר מונח בצד הטקסט המקורי, שורה ומולה תרגומה, עשוי לתווך בין העברית המודרנית לעברית השירית, שעבור רבים היא בבחינת 'שפה זרה'. תיווך זה, יש ביכולתו להסיר את המחסום המונע מן הקורא להבין, להכיר ולאהוב את הטקסט השירי, על עושר ביטוייו ועל מגוון דימוייו. אנחנו מאמינים שדווקא הטשטוש הזה הוא הוא שיוכל לסייע לבני דורנו לגשר על הפער ולהתקרב לשירת המופת של עמנו; מתחילם בקטן, במסר, ובסוף מגיעים למקור".

מלבד שאלת התרגום, מעלה ההצלחה של "שירת רם" דיון עקרוני על עתיד השירה העברית. ניתן לומר שמעשה התרגום ללשון בת ימינו מצליח מפני שהשירה בימינו אף היא פונה לפאתוס מלא הומור. זה כמעט ונהפך לקריטריון גורף בכל כתבי העת של השירה, החל ב"מעין" ו"הבה להבא" העכשוויים, וכלה ב"הו!" ו"דחק" השמרנים. החשש העיקרי והעקרוני מכך הוא לא פגיעה באינטליגנציה של הקורא או רידוד השפה, אלא טשטוש הגבול בין שירה לתחומים אחרים, כמו למשל "ספוקן וורד". לדוגמה, האם בשורות אלו מתוך התרגום לשיר "בדרך הגדולה" של נתן אלתרמן ניתן לראות שירה? במקור: "העצים שעלו מן הטל, / נוצצים כזכוכית ומתכת. / להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל / ואמות ואוסיף ללכת"; ובתרגום "שירת רם": "לעצים הלחים, / יש ברק תעשיתי. / בריאותי תשאר תקינה / אבל אהפוך לזומבי".

המגמה שפונה אליה השירה בימינו – אל עבר ההומור והלשון המדוברת – אינה בעצמה מפחיתה מערך השירה. התרגום של "שירת רם" היא דוגמא נהדרת לכך, מפני שהוא מובחן בדקויות וכישרון רב, ויכול לעמוד לצד המקור בלי להתנצל. ההומור הוא לא מה שהורס את השירה, אלא חוסר ההיכרות של מרבית הקוראים בני ימינו עם שירה, למעשה. גם בתקופתו של אלתרמן לא חשב הקורא שכל חצי חרוז הוא שיר למופת. המסקנה: בלי לקרוא שירה – שירה באמת, אי אפשר לקרוא שירה.