שמאלה בכיכר: ראיון עם הסופר חיים לפיד

סיפרתי לחבר שאני עומד לפרסם ספר והוא ייעץ לי למצוא סיפור עסיסי שיתלווה אליו", מספר חיים לפיד בחיוך. "אמרתי לו כמובן שאת ההמצאות שלי אני מכניס לספר עצמו ולא למסע יחסי הציבור, אבל באותו לילה חלמתי חלום: נפוצה שמועה שאני עומד לכתוב רומן על כיכר והתייצבו לפניי כמה וכמה כיכרות, כל אחת מהן שוטחת בפניי את הסיבות לכך שעליי לבחור בה. האחרונה הייתה כיכר מילאנו שבאופן מפתיע אמרה לי: 'אתה יודע, אני בקושי כיכר. אני בעצם רחבה. אבל אם תיקח אותי יש לי סיפור מדהים בשבילך'".

גם אם החלום של לפיד הוא בעצם רק מעשייה שיווקית יש בו משהו שמשקף את מערכת היחסים בינו לבין הרומן שכתב. מהאופן שבו הוא מדבר על "כיכר מילאנו", שראה אור בתחילת החודש, עולה התחושה כי מרגע שבחר אתר להתרחשות החל הסיפור לכתוב את עצמו ואילו הוא עצמו היה שם כדי להעלות מדי פעם שאלות שהסיטו את העלילה לכיוונים שונים. במרכז הרומן עומד סיפור אהבה מועד לכישלון בין אילנה, אלמנה טרייה ואמידה שחיה לא כל כך בכיף בדירת גג – אתם יכולים לנחש היכן; לבין מחמיד הצעיר ממנה, שנוסף על היותו משורר רגיש שמתעקש לכתוב בעברית הוא גם האח הערבי שטיפל בבעלה הגוסס. שני בניה של אילנה, שהם בני גילו של מחמיד, פועלים בתקיפות נגד הקשר, הדודה השמאלנית הזקנה חוגגת אותו ודמויות שעוברות באקראי מסבכות אותו עוד יותר ומוסיפות לו ממדים של ספר מתח. סיפור אהבה דו לאומי שכזה נחשב לחריג ושובר מוסכמות אפילו כאשר הוא מתרחש בעיר שנחשבת כמעוז הליברליות. אף על פי שאפשר לומר שהמוטו של הרומן הוא המושג "האישי הוא הפוליטי", לפיד טוען כי הוא בסך הכל כתב סיפור שעוסק באהבה ויצא שיש לו גם הקשרים פוליטיים.

"אין פה ספרות פוליטית שרוצה לומר משהו", הוא מסביר, "יש כאן אוסף של דמויות שהמציאות החברתית־פוליטית נדבקה לאירוע שלהן. אני חושב שהדברים הפוליטיים הרבה יותר מעניינים כשהם מגיעים בלית ברירה מאשר בכוונה. מעניין שדווקא הקשר הארוטי הוא זה שמוליד את ההתנגדות הכי חריפה. אנחנו חיים בעולם שמתיימר להיות חופשי ושמקדש את האהבה כמשהו ספונטני – כאילו שני אנשים נפגעים מחצו של קופידון. אבל אי אפשר שלא לשים לב לכך שקופידון מקפיד לירות לכיוון הנכון".

בני המשפחה של אילנה טוענים לכל אורך הרומן כי הסיבות להתנגדותם לקשר אינן שייכות לכך שמחמיד הוא ערבי. אתה מאמין להם?

"אני מאמין שהם משוכנעים בכך שזו האמת. משפחה זה אוסף של יחסים שמעמת אותנו כל הזמן עם הבחירה שעשינו. זה חתך של פערי דורות ומינים, וכל הקפסולה הזו צריכה להסתדר משום שהם תקועים ביחד. אפשר לראות את הרומן גם כסוג של ניסוי משפחתי. אילנה נותנת להם כמה סיבות טובות להתנגד לרומן שלה עם מחמיד – הוא צעיר ממנה בהרבה, מגיע ממעמד נמוך יותר, וברקע יש את עניין הרכוש שלה שהם חוששים מאוד שיגיע לידיו. זה יותר מדי בשביל שני יאפים תל אביבים כמו הבנים שלה".

מעניין שדווקא אותם יאפים תל אביבים שנוטים להיתפס כליברלים הופכים למדכאים שמוקפים במיעוטים: נשים, ערבים ושמאלנים.

"הם שייכים למעמד המיוחס שהוא בו זמנית גם המעמד הנרדף החדש – לא באופן קונקרטי אבל כן ברמה של הסימון – גבר אשכנזי אמיד. באופן אישי אני לא חושב שהם מדכאים אולטימטיביים אלא יותר אנשים עם כוונות טובות, אבל גם עם תודעה כוזבת ונטייה לשקר לעצמם. הדמויות שמעניינות אותי בדרך כלל יוצאות מהקווים הישרים שמגדירים רע וטוב. אני חושב שהישראלים, בהכללה, תופסים את הערבים בסביבתם כחידה. הם תמיד תוהים על כוונותיהם האמיתיות. יש מקרים יוצאי דופן – ס. יזהר יכול היה לכתוב את 'חירבת חיזעה' שהיא יצירה משמעותית מאוד ולסמן את אקט הגירוש של ערבים במלחמת השחרור כמעשה לא מוסרי. אבל ברוב הסיפורים שנכתבים כאן כל הנושאים המורכבים האלו עוברים דרך גיבורים עם תודעה הרבה פחות מוחלטת".

בהתחשב בכך שהוא מלמד קולנוע, כותב על קולנוע וחי במשפחה של קולנוענים – מפתיע למדי שלפיד יצא סופר. פגישתנו מתקיימת ערב לפני שהוא טס עם משפחתו להקרנת סרטו של בנו, הבמאי נדב לפיד, בפסטיבל קאן. גם בנו הצעיר יותר, איתמר, עושה את צעדיו הראשונים בתחום, ואשתו היא עורכת הסרטים המוערכת ערה לפיד. זהו ספרו השמיני של לפיד והוא כפול בהיקפו מהספרים שפרסם עד כה. מאחר שהוא גם פסיכולוג בהכשרתו יש לו הסבר מנומק להרחבת היריעה.

"בכתיבה יש צד מאוד תרפויטי. בעוד ברומנים הקודמים שלי התרפיה טיפלה באוסף הבעיות והדמויות שמתרוצצות בקרבי, פה התרפיה הייתה פוליטית־חברתית. עסקתי באופן מלא בפסיכופתיות של החברה הישראלית כיום דרך הפריזמה שלי. לפעמים המציאות מבעבעת וגולשת מעבר לסיר, ולדעתי החברה הישראלית בהחלט נמצאת כיום במצב של גלישה. זה עורר אצלי צורך לעשות משהו, כי באיזשהו מקום, לפחות לזמן מה, כתיבה מקפיאה את המצב".

"כיכר מילאנו", הוצאת כתר, 416 עמודים