ספרו החדש של שמעון אדף חכם, אבל נסחף בפאתוס העתידני

ב"שדרך" מתעסק אדף עם החומרים המוכרים לו ולקוראיו: העיר שדרות, סמלים יהודיים וישראליים, התבגרות ועולם אפוקליפטי. אבל הכתיבה עמוסה מדי והסוף ידוע מראש

שמעון אדף. צילום:  רונן ללנה
שמעון אדף. צילום: רונן ללנה
26 במרץ 2017

שמעון אדף הוא ג'ינג'י. לכן, כשהיה ילד, העולם היה עוין לו. אני לא אומר את זה בגלל שאני מכיר את אדף, אבל אני מכיר את העולם, והעולם עוין כלפי ילדים ג'ינג'ים. למעשה, כל הילדים הם קצת ג'ינג'ים. אם הם לא ג'ינג'ים, אז מדוע העולם כל כך עוין גם להם? אבל בשלב מסוים אנחנו עוברים לפלורנטין ומקימים להקת רוק אלטרנטיבי. מתחילים מחדש את החיים, עם מלא ג'ינג'ים מסביבנו. תקופת הילדות זרה לנו לחלוטין, למעט חלקים מוצלחים שהחלטנו לשמור. כך, בתור ג'ינג'י אורגינל, אדף יכול לספר לנו על זה טוב מכולם. בספרו החדש ״שַׁדְרַך״, התשיעי במספר והראשון שהוא מוציא בהוצאת "רסלינג", הוא מספר על הקושי והמורכבות בתהליך עיצוב הזיכרון.

הכרות קודמת עם כתביו של אדף מספיקה כדי לדעת למה לצפות: עלילה עתידנית רבויה בסמלים ישראלים וזיקה למורשת היהודית. הרומן מגולל את סיפורו של שדרך, סוכן שנשלח מהעתיד ומתיישב בין כשריו המנטליים לקשריו הפיזיקליים של חנניה, נער בן 15, לשם איסוף נתונים וניתוחם. גם שדרות, עיר הולדתו של אדף מופיעה, ובשתי תקופות שונות. פעם אחת, שדרות של חנניה משנות ה-80, ובפעם השניה, "שדרות החדשה" של שדרך מהעתיד.

שדרות החדשה היא מקום מושבם של כל מי ששרד את "המתקפה האקזיסטנציאליסטית" שהשמידה את רוב המדינה הציונית והרשות הפלסטינית. היחס בין שתי התקופות כמעט מחייב את הקורא להבין את הרומן כסיפור נבואה אפוקליפטי. אך ישנה אפשרות נוספת, והיא שאדף עושה שימוש מעוות, מעניין יותר, בתבנית הרומן העתידני. כלומר, המרחק בין שדרות הישנה לחדשה אינו זמני אלא פסיכולוגי. בשתי הערים מתקיים אותו מארג סמלי, אך עם הבדל אחד: הסמלים בשדרות החדשה ריקים מתוכן. השלטון נקרא שומרי ציון, השפות המדוברות הן שילוב של זן-אמריקני ומונגולית, ותהליך החלפת רקמות של ישות וירטואלית הוא אוסט-יודן. התפקיד שמוטל על שדרך הוא אם כן לבדוק את משמעות הסמלים בהקשרם המקורי, ולעצב מחדש את זהות החברה.

הג'ינג'יוּת כחוויה מעצבת. שמעון אדף (צילום: יולי גורודינסקי)
הג'ינג'יוּת כחוויה מעצבת. שמעון אדף (צילום: יולי גורודינסקי)

השמות חנניה ושדרך מופיעים בתנ"ך, בספר דניאל, ובחירת השמות הללו אינה מקרית. חנניה הוא אחד מבין ארבעת הילדים שנבחרו על ידי נבוכדנצר מלך בבל להשאר בממלכה וללמוד. עם המעבר לארמונו של המלך, ניתן לחנניה שמו הארמי: שדרך. כלומר חנניה ושדרך הם אותו האדם, לפני ואחרי כיבושו של מלך בבל. גם בספרו של אדף ישנה זהות בין שתי הדמויות, וכמעט שניתן לקרוא אותו כרומן חניכה – חנניה הוא הילד הג'ינג'י שגדל להיות שדרך, כלומר מבוגר ג'ינג'י. ארבעת השורדים מהסיפור המקראי שרדו בשל חכמתם, כך שזרותם בחברה שלהם התעצמה אף יותר לאחר שנלקחו אל ארמונו של הכובש. גם חנניה ושדרך של אדף בעלי ידע שמביא אותם לכדי זרות. לכן על אף התפקיד המקורי שמוטל על שדרך, הספר לא באמת עוסק בעיצוב של זכרון תרבותי, אלא בחקירה אישית של האדם. שדרך בוחן דרך חנניה את עברו, כדי למלא מחדש את זכרונו, ולעצב את זהותו האישית. עם זאת, השאלה מי רוקן את הסמלים – ההתבגרות האישית של הדמויות או של החברה – נשארת בעינה.

וכעת לכתיבתו של אדף. כמו בספריו הקודמים, כתיבתו הוירטואזיות, הניסיונית, יותר ממבורכת. חסרים במחוזותינו סופרים בעלי היכולת והתעוזה לכתוב ספרות קשה ולא נעימה. אך כמו בכל כתיבה נסיונית, ישנה סכנה. לעיתים אדף יוצר גודש מושגי, מאומץ, רק לשם הפאתוס של רומן עתידני ופילוסופי. הספר שמתפרש על 154 עמודים בלבד לא יאכזב את קהל קוראיו של אדף, אך ככל הנראה לא מדובר בספרו הטוב ביותר שכתב עד כה. אדף משאיר יותר מדי אזורים רעועים שהקורא צריך להשלים, ובכל זאת הסוף ידוע מראש. אילו היה בונה באופן עמוק יותר את האסתטיקה, העלילה, גם במחיר של עוד 100 עמודים (על חמתו של הקורא הישראלי), כל הצדדים היו יוצאים נשכרים.

שמעון אדף, "שדרך"