הרומן הגרפי של תמר בלומנפלד מרענן בנוף הספרותי המקומי
ז'אנר הרומן הגרפי נדיר במחוזותינו, ובנוף הזה מתבלט "אין א ריליישנשיפ" של תמר בלומנפלד. קוראי המדור שלה "קשקושי רחוב" יופתעו למצוא כאן רגישות שלא שגורה אצלה
אנשים בעולם מתחלקים לשניים: אלה שאוהבים את הקומיקס של תמר בלומנפלד ואלה שלא יכולים לסבול את הנימה התל אביבית הנישתית שלה. זה לא קל להיות בקבוצה האוהדת. זו לא אהבה ממבט ראשון. שפתה הייחודית, המחזיקה את מדורה "קשקושי רחוב" במוסף "הארץ" כבר שלוש שנים, גדושה ברפרנסים ובדיחות גלויות וסמויות הדורשות מבט שני ואפילו שלישי. בהתחלה זה יכול להיראות כמו חווית סמים שהשתבשה על דף. למרות הסלידה מהסגנון, לא התייאשתי והמשכתי לקרוא, שבוע אחר שבוע, וכמו תלמידת אולפן קלטתי במהרה את השפה עד שבסוף הפכתי שבויה. הזדהיתי עם הציניות התל אביבית שבלומנפלד משפריצה לכל עבר בצורה מודעת הלועגת לדמויות שיצרה בעולמה. הייטרית אמיתית.
רומנה הגרפי הראשון, "אין א ריליישנשיפ" שראה אור לפני כחודש, מהווה נקודת מפנה עבורה. מדובר בז'אנר שאינו שגור אצל הקורא הישראלי הממוצע, ואולי מדובר בהזדמנות. בשנה שעברה יצא לאור הרומן "במים" של המשוררת תהילה חכימי והמאיירת לירון כהן, שהתבלט בייחודו בנוף הספרותי. אבל הז'אנר לא חזק כאן, וזה חבל. רומנים גרפיים יכולים להביע רעיונות בצורה שונה מספרי פרוזה, ולא ברור איך חברה כמו שלנו, שתמיד מחפשת בריחה מהמציאות, לא חוגגת על הז'אנר. פורמט הקומיקס גם מתאים כמו כפפה ליד לתרבות שלנו שהולכת והופכת פחות סבלנית לספרים.
במרכז ספרה של בלומנפלד עומדת נעמי, בחורה תל אביבית ממוצעת, כאילו אמנית, החיה חיים בורגניים עם בעלה הבינוני, אסף, בצל צוק איתן. בזמן שאהובה יוצא למילואים נעמי מתחילה להתכתב עם אלמוני בפייסבוק (רשת שמקבלת במה בלתי פוסקת אצל בלומנפלד), שמגלם את כל מה שחלמה עליו בכל שנות העשרים המוקדמות של חייה: אמן-משורר מסתורי שרואה את נפשה הפצועה של נעמי הכלואה בחיים שמעולם לא רצתה.
נעמי היא נלעגת בעיני עצמה ובעיני בלומנפלד, באופן שסופרים מנסים לרוב התרחק ממנו. אבל ב"אין א ריליישנשיפ" זה הכרחי. זאת הנישה של בלומנפלנד שבעזרתה היא מעבירה את ההווי התל אביבי מבלי לקרוא לילד בשמו. בלומנפלד לא מתנצלת, לא משנה כמה האמת לא פוטוגנית ונעימה. כי אחרת איך נדע כמה עלובים אנחנו נראים כשאנחנו מחכים באובססיביות לבחור שלא עונה לנו להודעה ארבעה ימים?
זו גם הפעם הראשונה שבה ניתן לזהות רגישות אצל בלומנפלד. כמו לגלות שהמפקד שלך בצבא בוכה כמו תינוקת מול "טיטאניק". כאשר באחת הסצנות (אזהרת ספוילר) נעמי בוגדת בבעלה, הקלון שעל ראשה הוא אמיתי ובר הזדהות. כאן נמצא הלב של הוויזואליות ביצירה הזו – מונטאז' ספרותי שמעביר אותנו יחד עם הדמות את תהליך האבל שלה. אנחנו זבוב על הקיר בתוך נשמתה של נעמי.
פורמט הקומיקס הופך את "אין א ריליישנשיפ" לספר טיסה או נסיעה אידיאלי. למרות עוביו, הספר קליל לקריאה וניתן לסיימו תוך שעות בודדות. ייתכן שהוא אפילו קצר מדי, וזו נקודת החולשה הבולטת ביותר בו. המעבר בין הסצנות והזמנים מהיר מדי, ועם כמה שזה מתאים לרוח הדברים, היה ניתן להעמיק יותר בגיבורה האקסצנטרית ובספקטרום הרגשי שלה. אולי מדובר בעריכה או ברצון של בלומנפלד "לא לחפור יותר מדי", אבל היה נחמד להבין טוב יותר את הכאב של נעמי, ולראות יותר התייחסות לסיטואציות ולעבר שלה כדי להבין מי היא ומה מניע אותה.
אף על פי כן, "אין א ריליישנשיפ" היא יצירה חשובה, ולו בשל הנדירות של הז'אנר שבו היא כתובה. בנוסף לכל, יש בה אמירה פמיניסטית כנה הנמסרת מבעד לשורות, ללא מאמץ מיותר. בלומנפלד מוכיחה שאישה יכולה לדבר איך שבא לה, להזדיין עם מי שבא לה, לכתוב על מה שבא לה, לעשות טעויות כמה שבא לה – ועדיין לקצור את הפירות.