פרס ספיר מוכיח: לאליטה הספרותית לא אכפת מהספרות עצמה

"על החשיבות שבהכנסה של קולות שלא נשמעים לרוב בתרבות אין חולק. הצרה מתחילה כשהתיאוריה משתלטת ולא נותרת ברקע מעשה האמנות". נדב נוימן על פרס ספיר

אתגר קרת - מבוסס על סיפור אמיתי
אתגר קרת - מבוסס על סיפור אמיתי
22 בינואר 2019

 

מה שומר על הספרות חשובה ורלוונטית כל כך לחיינו זה מאות שנים? מהו הדבר שעושה אותה אבן יסוד בתרבות האנושית? תהיה התשובה שעולה בראשכם אשר תהיה, אתם אמורים לחשוב היום ההפך. לא מה מחבר אותנו אליה ובהתאם זה לזה, אלא מה מפורר אותה. קובעי הטון באליטה הספרותית נמצאים בשנים האחרונות במסע צלב לרוקן את הספרות מתוכן ולהותירה כד שביר, כלי קיבול לרעיונות פוסט מודרניים שמתעלמים מהאמנות ומשתמשים בה כקרדום לחפור בה בגינות הפרא של הוגים פוסט מרכסיסטיים, פמיניסטים, קווירים, פוסט קולוניאליים ואנטי בקטריאליים. לפרק, לפצל, לפורר, לחתור, לעקור – אלה הערכים שנחשבים היום בחוגים לספרות, במכוני המחקר, בוועדות הפרסים למיניהם.

>> רסלינג של הימנים רוצה לשנות את השיח 

בנימוקי חבר השופטים שהעניקו לאתגר קרת את פרס ספיר על ספרו "תקלה בקצה הגלקסיה" נכתב כי את "התרכובת העדינה והייחודית של אסופת הסיפורים" של קרת "ניתן לקרוא גם כרומן מפורק מבפנים"; "מבעד לטביעת האצבע המוכרת", נכתב, "ניתן לחוש ביסוד אחר המפוצל משפתו הקלילה לכאורה ורוחש תחתיה". כמובן, "הוא מספר סיפור של התפוררות, ארעיות ונזילות של קשרים אנושיים". רק רגע, יש עוד: "הטקסט חותר תחת קול מונוליטי" ו"מבקש אחר ביטוי של קיום נומדי ועקור".

על החשיבות שבהכנסה של קולות שלא נשמעים לרוב בתרבות אין חולק. הצרה מתחילה כשהתיאוריה משתלטת ולא נותרת ברקע מעשה האמנות. כל קריאה של ספרות, קולנוע, ציור או תיאטרון כטקסט שאמור להאיר תיאוריה, משל היה תרגיל בחוג אקדמי, מעקרת את המדיום ממה שעושה אותו הוא. ספרות גדולה מזכירה לנו שאנו בני אדם שפועלים בעולם של בני אדם חושבים, מרגישים, מתחבטים עם המוות, האהבה, האנושיות. היא מחברת אותנו זה לזה. אם נפורר הכל – מה יישאר?