איזהו גיבור על: באטמן חוגג יום הולדת 75 ונשכב על ספת הפסיכולוג

באטמן בן 75. שלושת־רבעי מאה עברה מאז שהוא הופיע לראשונה על דפי קומיקס כלשהו – וצריך להוסיף, רק שלושת־רבעי מאה. הדמות הזאת נטבעה כל כך עמוק בתרבות שקשה להאמין שהוא לא היה כאן מאז ומתמיד. אם אתם לא מכירים את באטמן אישית, אלה הם הפרטים הבסיסיים: באטמן הוא (אבל אל תספרו לאף אחד) ברוס וויין, תעשיין מיליארדר המתגורר בגות'אם סיטי, שבגיל 8 בערך צפה בהוריו נרצחים לנגד עיניו על ידי פושע קטן בסמטה. הוא נשבע להפוך לאויבם של הפושעים באשר הם, ולהטיל עליהם טרור.

לשם כך השקיע חלק נכבד מכספו בבניית כלי נשק מתוחכמים, שבעזרתם הוא יוצא בלילות מחופש לעטלף (עטלפים מפחידים אותו. הוא רוצה להעביר את ההרגשה הלאה). לבאטמן יש חוק אחד בלבד – הוא לא הורג אף אחד. הוא תופס את בני הבליעל אבל משאיר את הטיפול בהם לידי המשטרה.

באטמן כבר הופיע בעשרות גרסאות שונות ומשונות – הוא היה צבעוני וקאמפי וגם אפל וקודר, הוא הופיע בסרטים שנחשבים ליצירות מופת וגם בכאלה שנחשבים לגרועים ביותר אי פעם. הוא גם נותח לעייפה, מכל זווית אפשרית. הפרשנויות השונות לבאטמן נעות גם הן מהסביר אל הקונספירטיבי. לפניכם, לכבוד יום ההולדת, כמה מהן: שש דרכים אפשריות להסתכל על באטמן, שרואות בו יותר (או פחות) מסתם גיבור הנלחם בפשע.

פסיכופת

לא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי לחשוד שבאטמן, אלטר אגו של מיליארדר נקמני, עשוי לסבול משלל בעיות נפשיות. השאלה היחידה היא אם מדובר במצב שדורש טיפול או בתיעול בריא של בעיות שיש לכל אחד. הפסיכולוגית רובין ס' רוזנברג פרסמה ניתוח פסיכולוגי של וויין בספרה, “What’s the Matter With Batman: An Unauthorized Clinical Look Under the Mask of the Caped Crusader". היא זיהתה באיש העטלף סימנים להפרעת זהות דיסוציאטיבית, דיכאון, הפרעה אובססיבית־קומפולסיבית והפרעת דחק פוסט טראומטית.

שורשי הבעיות ברורים: מדובר פה באדם שראה את הוריו נשחטים בגיל צעיר מאוד. גם הסימנים ברורים: האיש חי חיים כפולים ומסתיר את זהותו. אפילו ברגעי הניצחון שלו הוא נשאר קודר וכפייתי, ונראה שהוא צובר טראומות רק כדי שתהיה לו סיבה להישאר בצללים. זה לא חייב להיות כך: טוני סטארק, למשל, גם הוא מיליארדר שלוחם בפשע בתפקידו כאיירון מן, אבל הוא יודע גם לבלות. באטמן הוא לא פסיכופת – יש לו כללים ברורים (“לא תרצח") שלהם הוא מציית, אך עם זאת הוא רואה את עצמו כעומד מעל לחוקי המדינה המגבילים את שאר האנשים (ראיתם את הבאטמוביל עוצרת באדום פעם?), מה שעשוי להצביע על הפרעת אישיות אנטי סוציאלית.

דווקא העובדה הברורה ביותר על באטמן – שהוא מסתובב ברחובות בתחפושת של עטלף – אינה מעידה, לטענת רוזנברג, על הפרעה כלשהי. זה היה שונה לו וויין היה לובש תחפושת של עטלף משום שהוא מאמין שהוא באמת עטלף, אבל זה לא המצב. לבאטמן יש טיעונים רציונליים לחלוטין לתחפושת (זה מפחיד פושעים והופך אותו לסמל), והוא מתייחס אליה כאל מדים. לא כל מי שלובש מדים של שוטר הוא משוגע שחושב שהוא שוטר.

טייקון

באטמן הוא איש חזק, אבל יותר מזה, הוא איש עשיר. בשנת 2013 פרסם המגזין “פורבס" את דירוג 15 הדמויות הבדיוניות העשירות בעולם. ברוס וויין, היורש של אימפריית וויין האדירה, דורג במקום השישי (גבוה יותר מטייווין לאניסטר, אך קצת מתחת לטוני סטארק): הונו מוערך ב־9.2 מיליארד דולר. וויין, המחזיק בשליטה מונופוליסטית על תשתיות התחבורה והמים בעיר גות'אם, הוא מגדולי הטייקונים בארצות הברית. אבל הוא לא מאלה שמתעלקים על החברה ואינם מחזירים לה דבר. הו, לא! אחרי הכל וויין הוא גם באטמן, מגן העיר.

הוא השקיע חלק גדול מהונו במנהרה החשמלית שלו ובפיתוח כלי הנשק השונים, וכל זה כדי להיות באטמן ולהפוך את גות'אם למקום בטוח יותר, תוך סיכון שלומו שלו. כל הכבוד! אבל רגע, בעצם, עם כל הכבוד – האם אין דרכים פשוטות יותר לתרום לחברה? אם המטרה של וויין הייתה רק להפוך את גות'אם למקום בטוח יותר, תרומה של חצי מיליארד דולר למשטרת גות'אם הייתה עושה זאת ביעילות רבה יותר (ואולי גם לא הייתה הופכת אותה למטרה לפסיכופתים הגדולים בעולם, שנראה שהם נמשכים למקום דווקא משום שבאטמן שם כדי להילחם בו, ותושבי גות'אם תמיד נתקעים כבשר תותחים באמצע).

ביל גייטס, גם הוא אחד מעשירי העולם, מעולם לא יצא בלילות עטוי מסכה כדי להילחם בפשע (ככל הידוע לנו. לכו תדעו), אך בכספי העתק שהוא תרם למלחמה במלריה באפריקה הוא כנראה הציל חיים רבים יותר מוויין. כשמסתכלים על זה כך, כל העניין הזה של באטמן נראה כשעשוע של אדם עשיר ומשועמם מאוד יותר מאשר כפרויקט פילנתרופי אמיתי. הוא בסך הכל עוד עשיר שמשתעשע על חשבונכם.

גיי אייקון

פעמים אינספור עלתה, ברצינות או פחות, השאלה מהו בדיוק טיב היחסים בין באטמן וחברו הטוב והצעיר מאוד רובין המתארח בביתו לתקופה בלתי מוגבלת; ובתוך כך, מדוע המכנסיים של רובין קצרים כל כך והדוקים כל כך? מה שהיום הוא מין בדיחה קבועה היה פעם סוגיה רצינית לחלוטין: בספרו “פיתוי התמימים" מ־1954 – שגרם כמעט להשמדתה של תעשיית הקומיקס – הציג הפסיכיאטר פרדריק ורתהאם את באטמן ורובין כדוגמה לאופן שבו הקומיקס, אותו מדיום מרושע ומסוכן, מדיח ילדים תמימים לכדי פנטזיות חד מיניות. זה היה מגוחך, כמובן. אף אחד מהכותבים המקוריים לא כתב את באטמן כדמות הומואית. העובדה שמדובר באדם שחי בסוד ומציג את זהותו האמיתית רק כשהוא יוצא בלילות בבגדים צמודים ובמסכה הייתה מקרית לגמרי.

מי שחיבק את הפרשנות ההומואית היה הבמאי ג’ואל שומאכר, הומו מחוץ לארון. שני סרטי באטמן שביים בשנות ה־90 – “באטמן לנצח" ו-”באטמן ורובין" – אמנם זכורים לרעה כסרטים הגרועים ביותר של באטמן אי פעם, אבל אם בכל זאת אפשר להפיק מהם משהו הרי הוא איזו קאמפיות אירוויזיונית משעשעת. “באטמן ורובין" היה באטמן בגרסת מצעד הגאווה. השניות הראשונות של הסרט כוללות קלוז אפים על ישבניהם עטויי הלייטקס של באטמן ושל רובין, על מפשעות בולטות ועל הפרונט הנכון אנטומית של החליפות שלהם, כולל – מסיבה כלשהי שלא הובהרה עד היום – פטמות. כשג'ורג' קלוני, שגילם בסרט הזה את באטמן בפעם הראשונה והאחרונה, נשאל בראיון האם באטמן הומו. הוא ענה “לא, אבל אני הפכתי אותו להומו".

גיבור אמריקאי

באטמן הוא גיבור אמריקאי, אין ספק. אבל שלא כמו גיבורי על אחרים, הוא לא לובש פסים וכוכבים, לא מתנופף בשמים כמו דגל ולא כולל את “הרוח האמריקאית" בהגדרת המשימה שלו. האופן שבו הוא פועל – בצללים, בפחד – לא נראה אמריקאי במיוחד במהלך רוב חייו.

כל זה השתנה ב־11.9. המילניום החדש וסרטי “האביר האפל" של כריסטופר נולאן הזניקו את באטמן לדרגת גיבור העל המפורסם והפופולרי ביותר בעולם, וזה לא מקרי. הבאטמן של נולאן, האפל והמציאותי יותר מתמיד, נתפס כאמריקה של היום: חזקה אך מבוהלת, נלחמת בכל הכוח אבל לא ברור במה.

גות'אם סובלת מהתקפות טרור. ראס אל גול, ביין ובעיקר הג'וקר הם טרוריסטים. הם לא מנסים להשתלט על העולם, אין להם תוכנית פעולה כלכלית – הם מפוצצים בניינים כדי לזרוע בהלה וכאוס לשם הבהלה והכאוס. “יש אנשים שפשוט רוצים לראות את העולם עולה בלהבות", כפי שמנסח זאת אלפרד. באטמן משיב מלחמה: הוא מוכן לעשות הכל כדי לתפוס את הג'וקר ולהגן על העיר, אבל ה-"הכל" שלו כולל אמצעים פחות ופחות נעימים.

הוא תופס את הג'וקר ומענה אותו (אם כי הוא מודה שהג’וקר ככל הנראה נהנה מזה יותר מאשר סובל), ובסופו של דבר מפעיל מכשיר שהופך את כל הטלפונים של תושבי גות'אם למכשירי האזנה, מרגל בעיר כולה, מה שגורם ללושיוס פוקס (מורגן פרימן) להכריז על התפטרותו. באטמן מצליח להגן על עירו ועל ארצו מפני טרוריסטים, אבל לצורך זה הופך בעצמו דומה יותר ויותר לאנשים שאחריהם הוא רודף. “אתה מת גיבור, או שאתה חי מספיק זמן כדי לראות את עצמך הופך לנבל", אומר הארווי דנט. אמריקה לא מתה ב־9.11, אבל קשה יותר ויותר לראות אותה כגיבורה.

דמות קומיקס

כשהם רואים את כריכות חוברות הקומיקס של באטמן (האמיתי, הרשמי לגמרי) משנות ה־50 ומשנות ה־60, מעריצי האביר האפל המודרני מתים מבושה. באטמן ורובין, צבועים בצבעים עליזים, קופצים מתוך אריזות מתנה כדי לחלק לילדים צעצועים בחג המולד, יוצאים יחד להחלקה על הקרח (באטמן מחליק ונופל למים, אופס!) ומחליפים בגדים לחליפות ורודות. זה היה מגוחך לגמרי, אבל זה היה גם הולם כי באטמן, כמו קומיקס בכלל, נועד בראשית ימיו לילדים. תוכנית הטלוויזיה “באטמן" מאותה תקופה הייתה גם היא ססגונית, עליזה ומעפנה לחלוטין.

באטמן לא התחיל כך. החוברות הראשונות שלו היו אמורות להיות סיפורים בלשיים אפלים. אבל מאז ועד היום הוא מתנדנד בין שני הקצוות: גיבור צבעוני לילדים וגיבור קודר למבוגרים. באטמן הוא הנציג המובהק ביותר של הקומיקס האמריקאי בכללותו: אחרי שנסגר בגטו של “לילדים בלבד" במשך עשרות שנים, התעוררה בשנות ה־80 ההכרה בכך שקומיקס לא חייב להיות ילדותי ואפילו לא חייב להיות קומי. באטמן עמד בחוד החנית: הנובלה הגרפית “The Dark Knight Returns" של פרנק מילר – שבה באטמן חוזר לפעולה אחרי שנים של פרישה מנומנמת – נחשבת לאחד הקומיקסים המשפיעים ביותר אי פעם.

היה לה תפקיד חשוב בשינוי היחס לקומיקס וחלק בהכרה בכך שאפשר ליצור בו גם יצירות בוגרות ורציניות. “האביר האפל" ההוא התווה, כמובן, את הדרך ל"אביר האפל" של היום, וגם לגיבורים רבים אחרים שהתחילו את דרכם כסיפורים מצוירים לילדים שמתעצלים לקרוא ספרים בלי תמונות, והתפתחו לכדי דמויות מעניינות שכותבים עליהן עבודות דוקטורט לא מעניינות.

לוחם ויג'ילנטי

טכנית באטמן הוא לא גיבור על. אין לו כוחות על כלשהם, הוא לא הגיע מכוכב אחר, לא עקץ אותו עטלף רדיואקטיבי ואם יורים בו הוא מת. באטמן למעשה שייך למסורת מסוג קצת שונה של גיבורים: ויג'ילנטים במסכה.

“סקרלט פימפרנל" – רומן היסטורי שפרסמה הברונית אמה אורצי ב־1905, עסק בגיבור מסתורי שמציל אצילים צרפתים מהגיליוטינה בזמן שלטון הטרור בצרפת – שהוא בעצם, כך מתברר, זהותו הסודית של בריטי עשיר להפליא, אך למראית עין מפונק ועצלן. הגיבור הזה היה השראה ישירה לזורו – הגיבור עוטה המסכה, אימת השלטון המושחת, שהוא בעצם (אבל אל תספרו לאף אחד) דון דייגו דה לה וגה העשיר. אחריו הגיע הפרש הבודד, גם הוא גיבור מערבוני שנלחם למען הצדק במסכה שמסתירה את זהותו. הצרעה הירוקה – שתסכיתי הרדיו בכיכובו שודרו לראשונה ב־1936 – היה אותו הדבר עשרות שנים מאוחר יותר, בעולם הפשע המודרני דאז ועם מסכה ירוקה במקום שחורה.

שלוש שנים לאחר מכן הגיע באטמן. יש לו יותר במשותף עם זורו והצרעה הירוקה מאשר עם סופרמן. הוא שויך לקבוצת גיבורי העל רק כי אלה היו החברים שאיתם הסתובב. באטמן הוא ויג'ילנטי מוזר: הוא נלחם בפשע אבל בלי להרוג אף אחד; הוא לא מציית לחוק אבל משתף פעולה עם המשטרה. אולי הבעיה של באטמן היא שהוא חי במקום שבו השלטון, פחות או יותר, נאור; בדיקטטורה פשיסטית הוא היה יכול למצוא יותר סיפוק לא בלחימה בפורעי חוק אלא בחוק עצמו.

החל מה-17.7 ועד-31.7 יצוין יום ההולדת של באטמן בערוצי הסרטים של yes עם מרתון באטמן חגיגי