"אלוהים רוצה בית" הוא תמצית תפיסת העולם המבהילה בישראל

"כשמשמים יחליטו שהגיע הזמן שהר הבית הוא שלנו, הוא יגיע, ואם זה אומר שזה כרוך במלחמה אז זה יהיה כרוך במלחמה", כך אומרת בתיה, שמתגוררת עם ששת ילדיה בקיבוץ הדתי שדה אליהו. בתיה ושלוש אחיותיה, רינה, ציפורה ויעל, חברות בארגון "נשים למען המקדש", ופועלות במרץ לבניית בית מקדש שלישי מתוך אמונה שלמה שמה שיש שם עכשיו הוא זמני. כשאלוהים ישוב לשכון במשכנו, צאצא של דוד המלך ישוב למלוך על העם היהודי והכל יהיה טוב. "דמוקרטיה זו לא הדרך של היהדות", אומרת ציפורה בעיניים בורקות.

"אלוהים רוצה בית", סרטה התיעודי המרתק והמצמרר של עירית שמגר, מלווה את ארבע האחיות, כולן בעלות תארים אקדמיים, במשך כשלוש שנים שבמהלכן הן מנהלות טקסים עתיקים ועולות להר הבית. בהדרגה מצטיירת תפיסת עולמן המבהילה, שהולכת ותופסת אחיזה בחברה הישראלית. בתיה מנהלת עמוד פייסבוק פעיל עם קרוב ל־4,000 עוקבים, וכותרת בסוף הסרט מספרת שבלחץ תנועת המקדש הרדיקליות מספר העולים הולך וגדל. ב־2018 עלו להר הבית אלפים ובראשם חברי כנסת, שרים ורבנים.

מתוך "אלוהים רוצה בית"

עוד כתבות מעניינות:
למה הקולנוע הישראלי התחיל למחוק נשים?
האם לנטפליקס יש סיכוי אמיתי לעשות היסטוריה באוסקר?
הדוקומנטרי על פסטיבל Fyre בנטפליקס הוא סרט אימה למילניאלז

שמגר, לשעבר מבקרת הקולנוע של מעריב, מעמתת את ארבע הגיבורות עם שאלות קשות אך הן מנפנפות אותן הצדה ללא מאמץ. למשל, כשציפורה, המתגוררת בהר הזיתים, פורשת את התוכניות להרחיב את ההתיישבות היהודית במורד ההר המיושב בצפיפות, שמגר אומרת: "בני אדם גרים פה". "זה אבו דיס. שכונה ערבית", עונה ציפורה. מבחינתה ערבים אינם בדיוק בני אדם.

העניין של שמגר בנאמני הר הבית התעורר בעקבות כתבה בהארץ ב־2013. היא פנתה ליהודה גליק ומתוך השיחה איתו הבינה: "מה שמעניין אותי זה הנשים, מעמד מדוכא ביהדות ובהלכה. עניינו אותי כל הסתירות והסיבוכים שיש לאישה הלכתית, כמו שהן קוראות לעצמן. הבנתי שגם בקרב נאמני הר הבית יש כמה תנועות, ויש התנגדות גדולה לנשים למען המקדש. הן צריכות להיות מאוד דיפלומטיות מול הגברים האלה. אבל הן לא מוותרות. התחלתי לצלם לפני שקיבלתי תקציב מהקרן החדשה וערוץ 8. האובססיה שלי לעשות את הסרט מקבילה לאובססיה שלהן לבנות את הר הבית. בהתחלה צילמתי עם סטודנט שלי לשעבר בסמינר הקיבוצים ועוד אנשים בתחילת דרכם שעבדו בחינם. ואחר כך התחלתי לעבוד עם הצלמת טוליק גלאון".

באחת העליות להר יעל נושאת את בתה על ידיה, מוקפת טבעת שוטרים, ומסביב נשמעות צעקות "אללה אכבר". יעל פונה למצלמה ואומרת: "אנחנו בתקופת גאולה. הם כל כך צועקים היום באוזן ואני כל כך שמחה מזה. זה כמו לפרוש שטיח אדום. אנחנו פשוט מתעוררים. חוויה. חוויה". זאת סצנה מבהילה משלל בחינות. שמגר מספרת שהייתה כל כך מרוכזת בעשיית הסרט ("אני מובילה את הצלמת כי היא הולכת עם הגב") עד שלא היה לה זמן לפחד בעצמה.

עירית שמגר (צילום: דין אהרוני רולנד)

השארת את הבעלים מחוץ לסרט.
"הם נראו לי לא שייכים לעניין והיה מסובך להיכנס לזה. הבעל של רינה עולה להר הבית ורואה את עצמו ממשפחת הכוהנים. הבעל של ציפורה הוא ממשפחה חרדית והוא לא עולה. בהתחלה הוא גם לא הרשה לה לעלות, עד שהתרצה. הבעל של יעל בכלל לא רצה לשתף פעולה והתנגד שיצלמו אצלו בבית, והבעל של בתיה כל הזמן בחו"ל. רצינו שזה יהיה סרט של נשים. הן קנו אותי בפמיניזם שלהן. הזדהיתי עם הקטע של להיות עצמאית בתוך מסגרת. הן לא עוזבות את ההלכה, אבל הן חופרות בה עד שהן משיגות מה שהן רוצות. רינה, למשל, השיגה היתר רבני כדי ללדת ללא נישואים. היא הפכה כל אבן עד שמצאה רב שנתן לה אישור (היא התחתנה אחרי שילדה את בתה הראשונה – י"ש), ויש המון סיבוכים של הלכות טהרה. היה שלט בכניסה להר הבית שהרבנות הראשית אוסרת על כניסה להר הבית כי אנחנו טמאי מתים. הן עברו עשרות רבנים עד שהשיגו אישור מקל. מצד שני זה נורא עצוב ופתטי, כי אם מחר פורץ בית מקדש אז הן יישבו באיזה חור בעזרת נשים מאחור ולמעשה לא יראו ולא ישמעו כלום. הן לוחמות למען משהו שהן לא ייקחו בו חלק. יעל אומרת שנשים חולמות מקדש. הן נשים אינטליגנטיות ומשכילות שהולכות לסרטים וקוראות ספרים – אבא היה פרופסור לפיזיקה ואימא הייתה אחראית ללימודי האנגלית בכל האולפנות. יחד עם זה הן מדברות על מלך מבית דוד, על סנהדרין. הסתירה הזו מצאה חן בעיניי. אי אפשר להבין את זה עד הסוף".

איך שכנעת אותן להצטלם לסרט?
"כשפניתי אליהן הן שמחו כי באותה תקופה הן היו מוקצות ונורא מעט אנשים עלו להר הבית. הדוסים האמיתיים ראו בהן כופרות, ושאר הציבור ראו בהן פסיכיות. הן חשבו שהסרט יעלה לתודעה את העניין של הר הבית, אבל עכשיו הן מאוד כועסות על הסרט. לא מצא חן בעיניהן ששאלתי שאלות. רוב האנשים שעושים עליהם סרט תיעודי לא מרוצים. כשאת מתרגלת למצלמה את אומרת דברים שלא התכוונת לחשוף. לדעתי נהגתי בהן בזהירות מרובה. ידעתי עליהן דברים אישיים שבחרתי לא להראות, אבל הן לא רואות את זה ככה".

קרוב לתחילת הסרט המצלמה מתרכזת בהלל, בתה היפהפייה של רינה המתגוררת בקריית ארבע. רינה הייתה הדתייה הראשונה שהשיגה היתר הלכתי ללדת מחוץ למסגרת הנישואים, והלל היא התוצאה. לקח לה הרבה שנים להשיג את האישור אך היא לא התייאשה. כפי שהיא אומרת בסרט: "אני לא חושבת שיש אישה שאפשר לבקש ממנה לוותר על ילד". ב־2016, במהלך צילומי הסרט, הלל נרצחה בביתה על ידי מחבל.

"לא הייתי הולכת לעשות סרט עם רצח", אומרת שמגר, "מראש לא הייתי ניגשת לזה כי אני לא יכולה להתמודד עם רצח של ילדה, אבל זה קרה. היו לי צילומים מההלוויה ומהשבעה, אבל לא הכנסתי אותם. חשבתי שזה מספיק זוועתי".

מתוך "אלוהים רוצה בית"

האם הרצח השפיע על הפעילות של האחיות?
"מאוד. יהודה גליק אומר שהן מינפו את הרצח. יש עליות לזכר הלל, ורינה מבקשת לשנות את שם שער המוגרבים לשער הלל. נוסף לכך, יחידת המשטרה בהר הבית הוחלפה והיחידה הנוכחית הרבה יותר אוהדת מזאת שנראית בסרט".

איך עברת מביקורת לעשיית קולנוע?
"ב־2003 אמנון דנקנר פיטר ממעריב את כל הוותיקים שהיה להם חוזה קיבוצי. לא כל כך ידעתי מה לעשות עם עצמי, ואז ארגון יונסקו הכריז על העיר הלבנה בתל אביב כאתר מורשת עולמית. רציתי לעשות על זה סרט אבל לא הצלחתי לגייס כסף. רק ב־2008 עשיתי את הסרט הראשון שלי 'אגם 68' (על יהודים שברחו מפולין ב־1968 אך חוזרים מדי קיץ לבית ליד האגם – י"ש). גם לרעיונות הבאים שלי לא הצלחתי לגייס תקציב, עד שבאתי עם הסיפור הזה".

האם המבקרת שבך יושבת לך על הכתף?
"לא יודעת אם זו המבקרת או הסנובית שבי: אני לא אוהבת להסביר יותר מדי. אני תמיד אומרת: 'עדיף שההוא בשורה 17 לא יבין מאשר שההוא בשורה 4 יגיד מה היא טוחנת לי את המוח'. אני גם לא אוהבת השתפכויות ולכן מביך אותי שמישהו אחר משתפך".

← "אלוהים רוצה בית" – הקרנה ושיחה עם הבמאית, רביעי (20.2) בסינמטק הרצליה. מחודש מרץ גם בסינמטקים של תל אביב, חיפה וירושלים